ערעור שהגיש מושב שזור על שני פסקי דין שניתנו בביהמ"ש המחוזי בהם נקבע כי המשיבים, שהינם מתיישבים בשטח המושב אולם אינם חברי המושב, זכאים להירשם כבעלי נחלות יחד עם כל הזכויות הנלוות לכך.
הרקע
בין מושב שזור, הסוכנות היהודית, ורשות מקרקעי ישראל נחתם הסכם משבצת במסגרתו המושב קיבל זכויות על הקרקע. בשנות ה-70 התיישבו במושב 55 משפחות שחלקן הגדול היו חברי אגודה וקיבלו בו נחלות. בהמשך, הסוכנות שמהווה את הגוף המיישב בהסכם הפנתה 19 משפחות נוספות לרמ"י לצורך הקצאת נחלות כאשר בפועל נכרתו מולם הסכמים שפרטיהם אינם ידועים.
המשפחות בנו את בתיהן במושב בשנות ה-80 ומאז מתגוררות בהם. מאז החלו להתגורר במושב, סרב המושב להקצות למשפחות שטחים לנחלותיהן לצרכי עיבוד חקלאי או לצרפם כחברים באגודה, והם נשארו בבחינת מתגוררים ללא זכויות מבלי שהוקצו להן אמצעי ייצור כמו מים, מכסות לגידולים חקלאיים, וכן מבלי שיוכלו לקבל זכויות כספיות שמגיעות לחברי אגודה כגון: חלק בפיצויי הפקעה על שטח שנגרע מהמושב לטובת העיר כרמיאל, וכספים על פדיון מניות תנובה שהיו בבעלות המושב אותם קיבלו חברי האגודה.
במקביל להליכים המשפטיים התנהלו הליכים בין הצדדים בפני רשם האגודות השיתופיות, אשר עסקו בשאלת בחרותם של המשפחות באגודה. בסופו של דבר התקיימה הצבעה באסיפה הכללית, בה נדחו כל הבקשות של המשפחות להתקבל לחברות באגודה.
לאור הדברים עיקר המחלוקת היא- האם לתובעים הוקצו נחלות במושב, שאז הם זכאים גם לכל הזכויות הנלוות לכך, או שהם קיבלו רק מגרשים לבניית ביתם במסגרת פרויקט "בנה ביתך" שנועד להרחבת המושב.
ביהמ"ש המחוזי פסק בשני המקרים כי לתובעים הוקצו נחלות במושב, ועל כן זכאים הם לקבל קרקעות וזכויות כפי שקיבלו חברי המושב. על ההבדלים בין הכרעות בתי המשפט עמד ביהמ"ש העליון בהרחבה בפסק דינו.
המושב ערער על פסקי הדין וטען, כי המשפחות אינן חברות באגודה ועל כן לא מגיעות להן זכויות כל שהן בנכסי האגודה או שטחים המגיעים לבעלי נחלות חקלאיות.
מנגד, טוענות המשפחות, כי המונח "נחלה" הוא מונח בעל משמעות ברורה וכי הוא כולל בתוכו את כלל הזכויות הנלוות של בעלי נחלה חקלאית לרבות אמצעי הייצור, השטחים והכספים מפירות אמצעי הייצור והסכמי ההפקעה שנחתמו במשבצת המושב. לשיטתן, בעל נחלה לא חייב להיות חבר באגודה החקלאית, והדבר עולה גם מהוראות החלטה 970 של מועצת מקרקעי ישראל לפיה זכויות במקרקעין אינן תלויות בחברות באגודה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש העליון דן בשאלה האם להותיר את החלטות ביהמ"ש המחוזי על כנן ולקבוע כי המשפחות בעלות נחלה חקלאית וזכאיות לזכויות הנלוות אליה גם אם אינן חברות באגודה, או לקבוע שאינן זכאיות כלל לזכויות הנלוות. לצורך כך, בחן ביהמ"ש העליון שלוש חלופות אפשריות למתווים אשר הוצעו ע"י רמ"י על מנת להתמודד עם הבעיה.
החלופות הראשונה והשנייה הציעו לפצל את החברות באגודה מן הזכויות בנחלה מכוח החלטה שיפוטית, או לחלופין מכוח סעיף בחוזה המשבצת המאפשר לרמ"י ולסוכנות לפעול במקרקעין שבמשבצת המושב על פי שיקול דעתן ללא צורך בהסכמת האגודה במקרים חריגים. היתרונות באפשרויות אלה הן שהמשפחות יוכרו כבעלי נחלות מבלי שיתקבלו כחברים באגודה, תוך שהשטחים ואמצעי הייצור של המושב יחולקו שווה בשווה בין בעלי הנחלות לרבות המשפחות. בכך תינתן גושפנקא למעשה העשוי ששרר בשטח כבר למעלה מ-30 שנה, והדבר יהווה מענה לחוסר תום הלב בהתנהלות האגודה. כמו כן, פתרונות אלו משקפים את המצג שהציגו הצדדים לרשויות לפיו המשפחות בעלות נחלה במושב.
החלופה השלישית הינה גריעת השטח העודף עליו נמצאות הנחלות של המשפחות ממשבצת המושב, והענקת השטח למשפחות במסגרת חוזים פרטניים אשר אינם קשורים בהסכם המשולש שהאגודה צד לו. בכך יצומצם שטח המושב ל-55 נחלות ושאר השטח יושב לידי רמ"י אשר תחכיר את השטח למשפחות בלא צורך בהסכמת האגודה. עפ"י חלופה זו, ביהמ"ש לא יפגע בעקרונות היסוד של אגודות שיתופיות לפיהן החברות באגודה קשורה בקשר הדוק עם הזכויות הנלוות של ההחזקה במקרקעין בשטחה. החיסרון יהיה בכך שהמשפחות יאלצו לשלם דמי חכירה מהוונים וכי הדבר יהיה מנוגד למצג שהציגו הרשויות השונות.
לאחר ששקל את החלופות, קבע ביהמ"ש העליון כי החלופה הטובה ביותר היא השלישית. ביהמ"ש העליון נימק את החלטתו בכך שהמשפחות לא עבדו מעולם בחקלאות והם אינן ומעולם לא התקבלו לחברות באגודה. אליבא דביהמ"ש העליון, מתן נחלות וזכויות למי שאינם חקלאים ואינם חברי אגודה מנוגד לרעיון העומד בבסיסן של הנחלות החקלאיות. ביהמ"ש העליון הוסיף לציין, כי אומנם היו מקרים בעבר בהם פוצלה החברות באגודה מהזכות לנחלה, ואולם, הדבר נעשה תוך שמירה על העיקרון לפיו מלכתחילה הזכאות לנחלה חקלאית תהיה צמודה לחברות באגודה.
עוד ציין ביהמ"ש העליון כי התוצאה מתיישבת גם עם התנהגותן של המשפחות, אשר במשך שנים רבות התנהלו כמי שמחזיקות בשטח למגורים בלבד ולא בשטחים חקלאיים נוספים אשר זכאים לה בעלי נחלות ולא נשאו באותם חובות של בעלי נחלות.
לאור האמור, נפסק כי האפשרות השלישית נותנת ביטוי לכוונה האמיתית של הצדדים בעת ההתקשרות בינהם, והיא שהמשפחות יהיו בעלי קרקע בלבד ולא בעלי נחלות חקלאיות והזכויות הכרוכות בכך. על כן קבע ביהמ"ש העליון, כי השטח בו נמצאות המשפחות יגרע ממשבצת המושב, תוך שהמשפחות יחתמו מול רמ"י חוזי חכירה פרטניים אשר יעניקו להם זכויות של ברי רשות בקרקע.
סיכום
לאור האמור, קיבל ביהמ"ש את ערעורי המושב וקבע כי יש לנהוג עפ"י החלופה השלישית לפיה המשפחות יהיו בעלות זכות מגורים בלבד ולא בעלי נחלות חקלאיות.
בהתחשב בנסיבות ובחוסר תום הלב בהתנהלות המושב, לא עשה ביהמ"ש צו להוצאות, וקבע כי ההוצאות שנפסקו לחובת המושב בביהמ"ש המחוזי יישארו על כנן.
ע"א 7019/14 שזור מושב עובדים נ' פרג'י, פס״ד מיום 16/05/2018