לפני כשמונה חודשים קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה כי פעילות במרכז המבקרים בחווה אינה מהווה חלק אינטגרלי מגידול הפרפרים וכי גידול הפרפרים, דהיינו השימוש החקלאי בקרקע, היא פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים, אשר שכשלעצמה אינה שימוש חקלאי. עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים. בסיכומו של דבר נתן בית המשפט לעניינים מקומיים צו להפסקת פעילות בחווה*.
על פסק דין זה הגיש מפעיל החווה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה. אולם, בפסק דין** מיום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים". כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.
על פסק דין זה שב מפעיל החווה והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הבקשה השיג המבקש על קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיה הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין. לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית. עוד טען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.
בראשית פסק הדין* שניתן לאחרונה (28.5.19) חוזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (היינו לאחר שהעניין נדון כבר ב-2 ערכאות) תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעלה הבקשה סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר עולה חשש לעיוות דין או אי-צדק שייגרם למבקש. בית המשפט מציין כי בענייננו, קביעותיו של בית המשפט המחוזי אינן מחדשות הלכה אלא נסמכות על ההלכה הקיימת. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו ודינה של בקשת רשות הערעור להידחות על הסף.
בית המשפט ממשיך וקובע כי אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי. כך, סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית: (א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות ... (ב) "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."
בהתאם להלכה, פרשנות התיבה "במישרין" צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור". על בסיס הלכה זו נקבע בפסיקה כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי".
בית המשפט העליון קובע כי בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, קובע בית המשפט כי לא נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע. משכך, גם בקשת רשות הערעור על ההחלטה להפסיק את פעילות החווה, נדחית.
* בב"נ (מקומיים חד') 42891-08-15 הוועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון נ' אילן בן יוסף (פורסם בנבו, 12.09.2018)
**עפ"א (מחוזי חי') 58369-10-18 אילן בן יוסף נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון (פורסם בנבו, 22.01.2019)
***רע"פ 896/19 אילן בן יוסף נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון (פורסם בנבו, 28.05.2019)
