הרקע
המערערים הם חברי המושב תרום שהגישו תביעה כנגד המושב לעניין ביצוע עבודות פיתוח שהובטחו להם בעת שקנו מגרש בפרויקט ההרחבה של המושב. לטענתם, המושב לא עמד בהבטחה שעוגנה בהסכמים עליהם חתמו. המושב מצדו, ביקש להקפיא את ההליך המשפטי בטענה כי קיימת תניית בוררות בהסכמים עליהם חתמו, ואי לכך אין לדון בהליך בביהמ"ש אלא בפני בורר. בימ"ש השלום שדן בתביעה החליט להיעתר לבקשת המושב והורה לעכב ההליך.
חברי המושב ערערו על פסק הדין, טענתם הייתה כי על המושב בהיותו, זה המבקש לעכב את ההליך, מוטל נטל להוכיח כי הוא היה מוכן בעבר להתדיין בבוררות. חברי המושב טענו, כי המושב לא עמד בנטל ההוכחה, ואף לא הגיש תצהיר בנושא אלא לאחר שחברי המושב הצביעו על העדר תצהיר כזה. את טענתם גיבו חברי המושב באמצעות פסיקה הקובעת כי אין די בהתרצות בהווה אלא הדגש הוא על הוכחת התרצות בעבר להתדיין בבוררות.
בנוסף טוענים החברים, כי בעבר הסכים המושב מספר פעמים להתדיין בפני ביהמ"ש על עניינים שבהסכמים הדומים לאלו שבנדון, מבלי שהעלה את טענת תניית הבוררות.
מנגד, טוען המושב, כי בביהמ"ש קמא צורף תצהיר מטעמו על כוונתו לקיים בוררות. כמו כן, לטענתו בהליכים שהזכירו חברי המושב נכללה גם רשות מקרקעי ישראל כנתבעת, ומאחר והיא אינה מחויבת לתניית הבוררות לא היה מקום להעלות העניין בהליכים אלה. עוד נטען, כי כאשר נמחקה רמ"י כנתבעת בהליך, הגיש המושב בקשה להעביר את ההליך לבוררות, אולם בשל השלב המתקדם בו היה מצוי ההליך סירב ביהמ"ש לבקשה.
דיון והכרעה
ראשית, ביהמ"ש מציין כי בימ"ש קמא הסתפק אומנם בקביעה שהתנייה הכתובה בהסכם בין הצדדים נוסחה באופן ברור וחד משמעי, אך היה עליו לשקול גם את ס' 5 לחוק הבוררות ולפיו על המבקש לעכב את ההליך ולהעבירו לבוררות להוכיח כי היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה. לפיכך, בחן ביהמ"ש גם סוגיה זו.
באשר להליכים הנוספים בהם לכאורה לא ביקש המושב לעכב ההליך ולהעבירו לבוררות, ביהמ"ש מצא כי מדובר בתביעות נפרדות העומדות בפני עצמן, כאשר חברי המושב שבהליך דנן כלל לא היו מעורבים בהן.
מעבר לכך, ציין ביהמ"ש כי מאחר והמושב שהגיש את הבקשה להעביר ההליך לבוררות הוא הנתבע בהליך זה, יש להפחית הנטל המוטל עליו להוכיח שעשה ככל יכולתו להתדיין במסגרת הליך בוררות. הרציונל העומד בבסיס קביעה זו, הוא שהמושב לא פתח את ההליך בפני ביהמ"ש, ויש להניח כי אם הדבר היה תלוי בו, היה פונה ישירות לבירור המחלוקת בהליך בוררות. עוד הוסיף ביהמ"ש, כי במקרה בו תובע בבימ"ש מגיש בקשה להתדיין בבוררות, אזי נהיר כי מוטל עליו נטל מוגבר להוכיח שאכן עשה ככל יכולתו להתדיין בבוררות בטרם פתיחת ההליך בביהמ"ש.
לעניין טענת המושב בדבר ההליכים בהם גם רמ"י נכללה בין הנתבעים, קיבל ביהמ"ש את הטענה, וקבע כי לא הייתה אפשרות לדון בכך במסגרת בוררות. אף בהליכים בהם נמחקה רמ"י מהתביעה קיבל ביהמ"ש את עמדת המושב כי הגיש בקשה לעיכוב ההליך והעברתו לבוררות, אולם בקשתו נדחתה בשל השלב המתקדם בו היה מצוי ההליך.
באשר לטענת חברי המושב, בדבר העדר ראיה פוזיטיבית לדרישת המושב לקיים הליך בוררות, מצא ביהמ"ש כי הצדדים החלו במו"מ והתדיינות כאשר באף שלב חברי המושב לא הביעו את רצונם להתדיין בהליך בוררות או להגיש תובענה. לעניין זה קבע ביהמ"ש, כי לא התקיימו נסיבות לפיהם עלתה בקשה לדון בבוררות והמושב לא הסכים לכך, אלא הוגשה תובענה על ידי החברים טרם הועלתה דרישה להביא את הנושא לדיון במסגרת הליך משפטי כלשהו.
אי לכך, נקבע, כי המושב עמד בנטל הראייתי הראשוני הנדרש להוכחת רצונו לדון בבוררות ודי בכך בנסיבות העניין, כדי לעכב המשך בירור ההליך בפני ביהמ"ש ולהעבירו לבוררות.
סיכום
ביהמ"ש דחה את הערעור, וקבע כי ראש לשכת עוה"ד ימנה בורר בתיק.
כמו כן, חברי המושב חויבו לשלם למושב הוצאות בסך 10,000 ₪.
רע"א (ת״א) 10429-01-16 אביקסיס ואח' נ' תרום מושב עובדים של הפועל המזרחי, פס״ד מיום 06/10/16
