לאחר פטירתה של חברת מושב עלתה השאלה מי יירש את זכויותיה בנחלה שבמושב. תחילה טען בנה המאומץ כי לפי צו ירושה שניתן הוא היורש היחיד והחוקי. אולם, לאחר מציאתה של צוואה שהותירה המנוחה הוחלט על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה על מכירת הנחלה וחלוקת הכספים למספר קרובי משפחה. הבן הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי בו טען כי בהתאם להסכם המשבצת הקיים בין האגודה לבין רמ"י, לא ניתן למכור את הזכויות, אולם ערעורו נדחה. כעת מבקש הבן רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
הרקע
המערער הינו בנה המאומץ של חברת מושב במרכז הארץ אשר נפטרה. עובר לפטירתה החזיקה המנוחה בזכויות בת-רשות במשק החקלאי במושב. לאחר פטירתה, ניתן צו ירושה לפיו המערער הינו היורש היחיד של המנוחה, על אף שלא מונה כ"בן ממשיך". לאחר מתן הצו, אחיינו של בעלה המנוח של המנוחה יחד עם אחותה (המשיבים), עתרו לביטול הצו בהציגם צוואה שהמנוחה הותירה. בצוואה הורתה המנוחה על מכירת זכויותיה בנחלה וחלוקת הכספים שיתקבלו מהמכירה בין הבן המאומץ למשיבים באופן שהבן יקבל 40% מהתמורה שתתקבל, והמשיבים יקבלו את היתר. בקשתם התקבלה, צו הירושה בוטל ותחתיו ניתן צו לקיום הצוואה.
לאחר שלא עלה בידי המשיבים לקדם את חלוקת העיזבון בהתאם להוראת הצוואה, פנו לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה לפירוק שיתוף בהתאם להוראות שבצוואת המנוחה. הבן עמד על כך שבהתאם להסכם המשבצת שנחתם בין רמ"י למושב, אשר מסדיר את הזכויות הנוגעות לקרקעות המושב, הוראת סעיף 19(ג)(2) אשר קובעת שבהיעדר בן זוג תועברנה זכויות המנוח במשבצת לצאצאו, גוברת על האמור בצוואה, תוך שתמך זאת בפסיקה שניתנה בהלכת שטיין (ע"א566/89). מנגד, טענו המשיבים כי הוראות הצוואה גוברות על האמור בהסכם וזאת בהתאם לסעיף 19(ג)(4), אשר קובע כי הוראות צוואה לא ימנעו מסירת זכויות השימוש במשק. כמו כן נטען כי המערער לא ממלא את התנאי סעיף 19(ג)(2) שקובע כי "הצאצא יהיה מוכן ומסוגל לקיים את המשק", וזאת הן מאחר שהוא לא עיבד את המשק מאז 1982 והן מחמת גילו.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבים והורה על ביצוע הצוואה ע"י מכירת הנחלה וחלוקת כספי התמורה. ביהמ"ש קבע כי פרשנות תכליתית של סעיף 19(ג) להסכם מובילה למסקנה כי בר-הרשות רשאי להורות שהמשק יימכר ותמורתו תחולק בין הזוכים על פי הצוואה. עוד נקבע כי הלכת שטיין עליה התבסס הבן ניתנה על פי עמדת רמ"י באותה עת אשר פירשה בדווקנות את לשון ההסכם. אולם, מאז השתנה עמדת רמ"י, וכיום היא מצדדת כך שיש ליתן עדיפות לקיום רצונו של המת וכי אין כל סתירה בין קיום הצוואה לבין הוראות ההסכם במקרה שהצוואה מורה על מכירת הנחלה וחלוקת כספי התמורה.
בהתאם לכך, הגיש הבן ערעור לביהמ"ש המחוזי במסגרתו טען כי הוראת סעיף 19(ג)(2) גוברת על הוראת סעיף 19(ג)(4). ביהמ"ש דחה את הערעור, תוך שציין כי הבן אינו יכול להיבנות מהלכת שטיין מאחר שעמדת רמ"י השתנתה מאז וכי יש להתחשב ברצון המנוח כשהדבר מתיישב עם ההסכמים הרלוונטיים.
על פסק דין זה הגיש הבן בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. הבן טען כי יש מקום להיענות לבקשה שכן שאלת פרשנותו של סעיף 19(ג) להסכם המשבצת היא סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינים של הצדדים הישירים למחלוקת, וכן כי הותרת פסקי הדין דלמטה על כנם תגרום לחוסר וודאות משפטית. כמו כן נטען כי שגא ביהמ"ש קמא בנותנו משקל משמעותי לעמדת רמ"י חרף העבודה שרמ"י מהווה בעצמה צד להסכם המשבצת. עוד נטען כי הלכת שטיין יושמה בהליכים משפטיים רבים וטרם נהפכה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש דן בערעור כאלו ניתנה רשות. נקודת המוצא באשר לזכויותיו של בר-רשות בנחלה חקלאית הינה כי זכויות אלה ניתנות להעברה, לרבות בדרך של הורשה, בכפוף להסכם הרישיון והתנאים הקבועים בו. על כן, שאלות הקשורות לעבירות הזכויות של בר רשות והמגבלות על עבירות זאת, מחייבות בדיקה של כל מקרה לגופו.
המחלוקת דנן נסובה סביב פרשנות סעיף 19(ג) להסכם המשבצת, והשאלה האם הוראת הסעיף שוללת את קיום צוואת המנוחה. ביהמ"ש בחן את השאלה ומצא כי הוראת סעיף 19(ג)(4) איננה נשללת ע"י הוראת סעיף 19(ג)(2) ככל שהצוואה אינה סותרת את הוראות הסעיף.
בנוסף, ביהמ"ש בחן את השאלה האם הוראת סעיף 19(ג)(4), אשר קובעת כי בהתאם להוראות צוואה ניתן למסור את הזכויות בנחלה, כוללת גם את האפשרות של מכירת הזכויות. ביהמ"ש בחן שאלה זו בהתאם להלכה לפיה אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד גם מהמטרות, האינטרסים והתכליות השונות של החוזה, וקבע כי המונח "מסירה", בו נוקטת פסקה (4) להסכם, מאפשר מסירה בדרך של מכירה. ראשית, תכלית ההוראה הינה מניעת זכויות בנחלות חקלאיות במטרה לשמור על כושרם החקלאי ועל המבנה המשפחתי של אגודות שיתופיות. כל עוד תכלית זו נשמרת, אין מניעה להעברת הזכויות בדרך של מכירה. שנית, פרשנות זו מתיישבת גם עם עקרון העל בדיני הירושה ולפיו מצווה לקיים את דברי המנוח. שלישית, פרשנות זו מתיישבת עם המגמה בפסיקה לחזק את המעמד המשפטי של זכויותיו של בר-הרשות והאוטונומיה שלו בקביעת הזכאים להמשיך ולהחזיק בזכויותיו לאחר מותו.
לבסוף, ביהמ"ש קבע כי רמ"י, הצד להסכם אשר מלכתחילה קבע מגבלות על עבירות הזכויות הנחלה, רשאית לשנות עמדתה ולדבוק בפרשנות המקלה על המגבלות. משהבהירה רמ"י כי הפרשנות המקובלת עליה מאפשרת לבר-הרשות להורות בצוואתו על דרך העברת זכויותיו בנחלה, לרבות בדרך של מכירה, אין לבן, אשר אינו צד להסכם, כל מעמד או עילה להתנגד לכך.
סיכום
הערעור נדחה. הבן יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 10,000 ₪ ובהוצאות רמ"י בסכום דומה.
בע"מ 1813/18 פלוני נגד פלוני', פס״ד מיום 01/07/19
