התובעים, אגודות שיתופיות שבבעלותם מדגים, הגישו כנגד רשות הטבע והגנים (רט"ג) תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי טריפת דגיהם ע"י שקנאים בשנת 2009 בעת עונת הנדידה.
הרקע
בכל שנה, בעונת הנדידה, אשר מתחילה מסוף חודש אוגוסט עד לתחילת ספטמבר, נודדים שקנאים מעל שמי ישראל. בתוך תקופה זו הם עורכים חניית ביניים, שבמהלכה הם ניזונים, בין היתר, מדגים המצויים במדגים, ובכללם – ממדגי התובעים.
במהלך השנים, הוצעו פתרונות למניעת טריפת דגים ע"י השקנאים, בין היתר הוצע ע"י רט"ג, הנתבעת, פתרון של הקמת "ממשקי האכלה" שהן למעשה בריכות שיוקמו בסמוך למדגים אשר יאכלסו אותן בדגים שאינם ראויים למאכל ולא מתאימים לשיווק, ואלה יביאו לשביעת רעבון השקנאים ובכך הם יפסחו על המדגים, או יזיקו להם פחות. אולם, התובעים התנגדו לפתרון הנ"ל שהוצע על ידי רט"ג.
בשנת 2009, מספר השקנאים שחלף בישראל, היה חריג והגיע עד לכדי 6000 פריטים וגם שהייתם בארץ הייתה כה ארוכה מהרגיל. דבר זה גרם לנזקים רבים לתובעים, קיבוץ גן שמואל ואגודה שיתופית ד-און, ועל כן בחרו להגיש תביעה לביהמ"ש כנגד רט"ג בגין נזקים אלו.
התובעים מבססים את עיקר תביעתם על עילת הרשלנות באחריות לעניין נזקי השקנאים. לדידם, רט"ג נושאת באחריות לעניין נזקי השקנאים; חבות זו קמה מכוח החלטת אנשי מקצוע מטעם רט"ג להכשיר ולהפעיל תחנות ההאכלה לשקנאים", ובכך למעשה, הכירה באחריותה למציאת פתרון לקונפליקט שנוצר בין המדגים לבין השקנאים. לטענת התובעים, הרשלנות נגזרת ממחדליה הרשלניים של רט"ג, אשר באים לידי ביטוי בהחלטה שהנתבעת קיבלה על דעת עצמה, כי במישור החוף לא תבוצע האכלה יזומה מראש, אלא רק במקרה הצורך. כן טוענים הם, כי היא אכלסה את תחנות ההאכלה, רק לקראת סוף חודש ספטמבר 2009, אך היה זה מעט מידי ובעיקר – מאוחר מידי.
מאידך, טענתה העיקרית של רט"ג שהיא כלל אינה אחראית לבעלי המדגים, בנוסף, לטענתה, התובעים עצמם התנגדו לתחנות ההאכלה ובעונת 2009 אף סירבו בעלי המדגים למכור לרט"ג דגים לשקנאים, ומשכך הרי שהם מנועים מלטעון כעת כי אי איוש תחנת ההאכלה גרם להם נזקים.
דיון והכרעה
לצורך הכרעה בתיק, בחן ביהמ"ש האם רט"ג חבה כלפי התובעים חובת זהירות לפי המודל המסורתי, שכולל שני רכיבים: חובת זהירות מושגית, שבודקת קיום חובת זהירות עקרונית לפי סוג הנזק ובהתאם למדיניות משפטית ראויה. וחובת זהירות קונקרטית, שבודקת האם קיימת חובת זהירות על המזיק המסוים כלפי הניזוק המסוים, בנסיבות הפרטניות של המקרה.
לאחר שקילת מכלול הראיות שהובאו, מצא בית המשפט, כי חלה על רט"ג חובת זהירות מושגית שתוחמת אחריות נזיקית בהיבט העקרוני, אך בנסיבות הספציפיות שהתקיימו בשנת 2009 לא חלה על רט"ג חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים.
כך, על אף שאין על רט"ג חובה חוקית לשמור על פרנסת בעלי המדגים, נקבע כי רט"ג חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעים, בהתאם לבחינת יחסי הקרבה של הצדדים, אשר קמה נוכח התנהלות בעניין זה, בשנים קודמות, שיצרה צפיות ו"יחסי שכנות" בינה לבין בעלי המדגים. עוד נקבע כי גם מבחינת מדיניות שיפוטית, ראוי ומוצדק לקבוע שיש חובת זהירות מושגית על רט"ג, זאת נוכח האינטרס הציבורי שבאספקת דגים לציבור ואף משום כך שממשק ההאכלה הוא מונע הנזק הזול והיעיל ביותר.
עם זאת, ביהמ"ש קבע, כי במקרה דנן לא קמה חובת זהירות קונקרטית על רט"ג, להמשיך ולהפעיל את ממשק ההאכלה ולאכלסו, וזאת, בראש ובראשונה, עקב התנגדות התובעים הנחרצת ליישום ממשק ההאכלה במישור החוף. עוד נקבע כי בניגוד לנטען ע"י התובעים, ההחלטה שלא לאכלס את ממשקי ההאכלה מתחילת העונה אינה החלטת רט"ג, שכן, היא פעלה בהתאם למתווה המוסכם אליו הגיעו הגורמים הנ"ל. בנוסף טענת התובעים לפיה רט"ג לא אכלסה את הממשק בכמות מספקת של דגים נדחתה גם כן, וזאת בהתבסס על הראיות שהובאו שעולה מהן כי רט"ג לא פעלה ברשלנות וכי היא עשתה כל שסביר היה לעשות לשם כך, ובהחלט שלא ניתן היה לחזות את מספר השקנאים החריג שהגיע בשנת 2009.
סיכום
מכל הנסיבות שפורטו לעיל, עולה כי רט"ג פעלה באופן סביר ולא התרשלה. מה גם, שהטלת אחריות עליה אינה צודקת, שעה שהיא נמנעה מאכלוס רק בשל התנגדות התובעים.
לאור האמור, דחה ביהמ"ש את התביעה וקבע, כי התובעים ישלמו לרט"ג, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט שנגרמו לה, וכן ישלמו לה שכ"ט עו"ד בגין הליך זה, בסך של 175,500 ₪. בנוסף, רט"ג תהיה רשאית להגיש שומת הוצאות, נתמכת במסמכים, תוך 14 ימים מקבלת פסק הדין.
ת"א (חיפה) 19011-07-14 דג-און אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח' נ' רשות הטבע והגנים הלאומיים ואח', פס״ד מיום 07/03/19
