הרקע
מושב משואות יצחק שיווק בלילי מזון למגדלי בקר בירדן באמצעות משווק מקומי. חברת לחיאני שיווק ומסחר שמעה על כך והציע למושב לשווק את הבליל דרכה מכיוון וביכולתה להגדיל את כמות הבליל המשווק פי שישה מהכמות אותה שיווק המושב באופן עצמאי.
לטענת החברה, המושב הסכים להתקשר עמה בהסכם, ותוך כדי המו"מ בין הצדדים כבר החלה החברה לפעול בירדן ולאתר לקוחות פוטנציאליים. לטענתה, הושקעו כספים ומשאבים רבים באיתור הלקוחות כאשר בפועל המושב החליט לפנות ללקוחות שאיתרה החברה באופן עצמאי ולשווק להם ישירות, ובכך להימנע מתשלום עמלות לחברה, והכל בניגוד להסכם המעניק לה בלעדיות בשיווק המוצר.
למרות שבפועל ההתקשרות בין הצדדים הבשילה רק לכדי עסקה אחת אשר העמלה בגינה עומדת על 2,345 ₪, תובעת החברה את המושב לתשלום פיצויי הסתמכות בסך 1,000,000 ₪ על בסיס תחשיב העמלות שהייתה עתידה לקבל במשך שנה אחת אילו שווק הבליל באמצעותה.
המושב טוען כי עפ"י ההסכם בין הצדדים החברה זכאית לעמלה רק בגין עסקאות בהן היא הייתה הגורם והישיר שהביא לביצוען, אך פרט לעסקה אחת החברה לא הוציאה לפועל אף עסקה או הזמנה לירדן, וכן לא העמידה את הביטחונות שנדרשו ממנה כפי שנקבע בהסכם, ולכן החליט המושב לסיים את ההתקשרות עם החברה.
עוד טוען המושב, כי אכן נעשו על ידו ניסיונות להתקשר עם גורמים בירדן אשר החברה הפנתה אותם אליהם, אולם הדבר לא הביא לכדי עסקאות. בנוסף, המושב מדגיש כי במסגרת ההסכם לא ניתנה לתובע בלעדיות על השיווק, ועל כן המושב לא היה מחויב להגביל את התקשרויותיו עם גורמים אחרים באופן עצמאי.
דיון והכרעה
ביהמ"ש פותח ומדגיש, כי לא הוכח ע"י החברה שהמושב משווק בליל ללקוחות שהובאו על ידה, וכן שהיא לא הצביעה על אף עסקה, פרט לזו שאין עליה מחלוקת, שהתקיימה בין הצדדים.
ביהמ"ש ציין כי בדיני החוזים בנוגע לפרשנות הסכם קיימת עדיפות ללשון ההסכם על פני נסיבות חיצוניות. מלשון ההסכם שנחתם בין הצדדים נהיר כי החברה תקבל עמלה רק בגין עסקאות בהן היא הגורם הישיר לביצוען, וכי אין לחברה בלעדיות על שיווק המוצר.
כמו כן, לשון ההסכם קובעת מפורשות כי תשולם לחברה עמלה רק על עסקאות שנעשו בפועל, וכאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי בוצעה רק עסקה אחת לא מגיעות לחברה עמלות פרט לעמלה עבור העסקה שבוצעה.
לעניין טענת החברה לסיכול ההסכם ע"י המושב בכך שהתקשר עם הגורמים אותם איתרה עבורו החברה באופן עצמאי, קבע ביהמ"ש כי אין כל הוכחה לביצועה של עסקה כלשהי עם לקוח שסופק ע"י החברה שלא באמצעות החברה, וכי אין למושב כיום פעילות עסקית כלל עם ירדן. בנוסף, גם אילו פעל המושב באופן עצמאי לשווק את המוצר בירדן, אין כל מניעה שהחברה תשווק המוצר גם היא ודבר זה לא נעשה, לכן ביהמ"ש דחה טענה זו.
גם לגבי טענת הבלעדיות של החברה על שיווק המוצר, קבע ביהמ"ש כי ההסכם קובע מפורשות כי אין בהתקשרות בין הצדדים להעיד על בלעדיות. מעבר לכך, תניית בלעדיות אינה מתיישבת עם מנגנון העמלות לפיו התנהלו הצדדים, אשר קבע כי תשולם עמלה רק בגין עסקאות בהם החברה היא הגורם הישיר לביצוען, משמע כי המושב רשאי להתנהל מול גורמים אחרים ואין לחברה בלעדיות.
ביהמ"ש אף ציין, כי בנוסף לכל האמור לא הוכיחה החברה כי נגרם לה כל נזק, שכן ההסכם מעניק לחברה עמלה רק על עסקאות שבוצעו בפועל, ולא על עסקאות פוטנציאליות עתידיות.
סיכום
ביהמ"ש דחה את התביעה, וקבע כי על המושב לשלם לחברה רק עבור העסקה שבוצעה בפועל את העמלה המגיעה לה בסך 2,345 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ומע"מ כדין.
בהתחשב בסכום התביעה ובסכום אשר שולם לחברה בפועל, לא חייב ביהמ"ש את מי מהצדדים בהוצאות.
