הרקע
בשנת 1999, עקב מכירת חברת תנובה, הקצתה החברה יחידות ההשתתפות לאגודות השיתופיות אשר היו חברות בה, ובכלל זאת למושב גאיה.
בשנת 2007, נתקבלה באסיפה הכללית של המושב החלטה, לפיה התמורה שנתקבלה בגין יחידות ההשתתפות מתנובה תחולק שווה בשווה בין החברים באגודה, על החלטה זו, ערערו המבקשים במסגרת הליך בוררות.
בין הצדדים התנהל הליך בוררות אשר בסופו דחה הבורר את טענות המבקשים בדין שיהוי והתיישנות שכן הם הגישו את תביעתם כ-4 שנים לאחר קבלת ההחלטה על ידי האסיפה הכללית, וכן בשל כך שכשלו בהוכחת חלקם היחסי בהפקת התוצרת החקלאית ע"י המושב.
המבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות, זאת מכיוון ולטענתם, הבורר פעל בניגוד עניינים בשעה שלא גילה כי בין השנים 1990-2003, העניק למושב שירותים משפטיים, ובפרט על רקע סירובו לבקשתם בתחילת ההליך שיפסול עצמו מחשש כי ייצג בעברו אגודות שיתופיות אחרות, מבלי שיידעו שהוא ייצג את המושב עצמו.
ביהמ"ש המחוזי הסכים שאכן הבורר הפר את חובת הגילוי, אולם פסק שמכיוון וכל ערכאה אחרת הייתה מגיעה לתוצאה זהה בשל השיהוי וההתיישנות, פסק הבוררות יוותר על כנו.
על כך, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון במסגרתו חזרו על טענותיהם בדבר הצורך לבטל את פסק הבוררות בשל הפרת חובת הגילוי.
דיון והכרעה
ביהמ"ש העליון קבע, כי מכיוון והפרת חובת הגילוי מצד הבורר מהווה פגם ממשי היורד לשורשו של הליך הבוררות, יש לבטל את פסק הבוררות. לדבריו, גילוי נתונים אודות ייצוג קודם של צד להליך הוא צעד פשוט וטריוויאלי אשר מתבקש מבחינה מקצועית, וכי מובן מאליו לגלות זאת לצדדים בפתחו של ההליך, קל וחומר במצב בו הוגשה בקשה לבורר לפסול עצמו מחשש לייצוג אגודות שיתופיות.
ביהמ"ש העיר, כי אין בפסק דינו משום הבעת דעה לגופו של הסכסוך, וכי על פניו נראה שיש טעם בטענות המושב בדבר שיהוי והתיישנות בהגשת התביעה בה עסק פסק הבוררות, ואולם, אין בכך כדי לשנות את המסקנה כי דינו של הליך הבוררות שהתנהל תוך הפרה בוטה של חובת הגילוי מצד הבורר להתבטל.
סיכום
בהתאם לאמור לעיל, ביהמ"ש העליון הורה על ביטול פסק הבוררות, והמושב חויב בתשלום הוצאות המערערים בסך 5,000 ₪.
רע"א 1610/17 – ויצדומיני ואח' נ' גאיה מושב עובדים, פס״ד מיום 17/05/17
