יחסי האגודה החקלאית, קרי המושב, וחבר האגודה, הינם יחסים מורכבים. המושב הינו בעל זכויות בקרקע, במכסות מים, ונוסף על כך ישנם יחסי שכנים, שיתוף כלכלי ברמה כזו או אחרת, ולרוב גם קרבת משפחה בין רבים מחברי המושב.
דוגמא למורכבות היחסים, למורכבות הזכויות בקרקע החקלאית ("קרקע המשבצת"), וכן להתנהלות נכונה של אגודה שיתופית חקלאית, ניתן למצוא בפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת בוסתן בבית המשפט המחוזי מחוז מרכז.
הרקע לתביעה
התובע, רמי בן ישי, חבר באגודה השיתופית ומתגורר במושב עדנים. בן ישי פנה לאגודה כדי שתחתום על תוכניות בנייה להקמת לולים אותם הוא מבקש לבנות על חלקה ב' בנחלתו. האגודה סירבה, בטענה כי ועד האגודה הוסמך על ידי האסיפה הכללית לתכנן וליזום פרויקטים בחלקות ב' באישור האסיפה הכללית, וכל שינוי ביעוד חלקה ב' מחייב אישור של האסיפה. הוסיפה האגודה וטענה, כי לבקשת התובע משמעויות מרחיקות לכת ביחס למושב ולחלקות ב', ולנוכח השלכות הרוחב המהותיות, החליטה האגודה בשלב זה לסרב לבקשה, כדי לא ליצור מצב בלתי הפיך, עד שיתקיימו דיונים שיגבשו מדיניות כוללת לבקשות כגון אלה והיא תובא לאשור בפני האסיפה הכללית.
משכך, פנה התובע בבקשה ישירה לרשות מקרקעי ישראל (להלן 'רמ"י'), היא בעלת הקרקע, אשר בשל סירובה של האגודה סירבה אף היא לחתום על התוכניות. לטענת רמ"י, בינה לבין התובע אין הסכם ישיר, אלא ישנו הסכם בין התובע לבין האגודה (תקנון האגודה), ולכן מוקנות לאגודה סמכויות שנועדו לשמור על אופי המושב על מנת שלא לפגוע במטרות הכלליות של האגודה ורווחת חבריה. יתר על כן, הוסיפה רמ"י כי לאור הוראות משרד החקלאות, כאשר מוגשת לאישורה תוכנית למבנה חקלאי בנחלה, יש לצרף אליה אישור משרד החקלאות. נוכח העובדה כי התובע לא פנה לאישור משרד החקלאות, ממילא לא ניתן לחתום על התוכניות נשוא הבקשה להיתר.
על רקע הדברים האלה, מבקש התובע מבית המשפט להורות לאגודה ו/או לרמ"י לחתום על תוכניות הבנייה.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט פתח בכך ששתי מערכות הסכמים מסדירות את היחסים שבין הצדדים. האחת, בין רמ"י, שמקרקעי המושב בבעלותה, לבין האגודה המחזיקה במקרקעין. מערכת זו מוצאת את ביטויה בחוזה שכירות שנערך ונחתם מעת לעת בין רמ"י לאגודה. זכויות האגודה בקרקע כפופות להוראות חוזה השכירות שנערך ונחתם מעת לעת בין רמ"י לאגודה ועיקרן ניצול הקרקע לצורכי חקלאות, הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית. השנייה, מסדירה את מערכת היחסים שבין חברי האגודה לאגודה ובאה לידי ביטוי בסעיפי תקנון האגודה. ייעודה החקלאי של האגודה בא לידי ביטוי גם בתקנון האגודה. הנחלה אינה שייכת לחבר האגודה, זכותו היא הזכות להשתמש בנחלה בהתאם לכללים שקובעת האגודה.
התנהלות רמ"י
בבחינת התנהלות רמ"י, ציין ביהמ"ש כי רמ"י גילתה דעתה בהסכם כי האגודה משמשת כידו הארוכה בשמירת האינטרסים שלו כבעל הזכות במקרקעין, ועליה לדאוג לעיבוד חקלאי של הקרקע. במסגרת מערכות יחסים אלה, אין חברי האגודה יכולים לעשות בשטח החקלאי שהוקצה להם ככל העולה על רוחם ולאגודה קמה הזכות להתערב בנעשה בנחלות. על פי ההסכם אין קשר ישיר בין רמ"י לחברי האגודה. מכאן שככלל, רמ"י אינה מתערבת ביחסים הפנימיים שבין האגודה לחבריה. ביהמ"ש הסכים עם עמדת רמ"י כי שעה שהאגודה מטפלת בענייניה הפנימיים ונימוקיה נראים סבירים על פניהם, אין הצדקה להתערבות רמ"י.
התנהלות האגודה
באשר להתנהלותה של האגודה, הזכיר ביהמ"ש כי עפ"י הפסיקה החלטות של אסיפה כללית שהתקבלו כדין במהלך הרגיל של ניהול האגודה, נהנות מ"חזקת תקינות", ולכן התערבות בהחלטות אלה תיעשה במקרים חריגים בלבד. כפי שנטען ע"י האגודה, באסיפה כללית התקבלה ברוב קולות החלטה לפיה הוסמך ועד האגודה לתכנן וליזום פרוייקטים בחלקה ב' באישור האסיפה הכללית וכל שינוי בחלקות ב' מחייב אישורה של האסיפה. בדרך זו הוקם אזור תעשיה ואושר פרוייקט ההרחבה של המושב. על בסיס החלטה זו, ועל יסוד הטענה כי הבקשה במקרה דנן הינה בעלת משמעויות מרחיקות לכת ביחס לחלקות ב' והמושב כולו, סירבה האגודה לאשרה. ביהמ"ש קבע כי התנהלות זו הייתה תקינה שעה שהחליט ועד האגודה לקיים דיונים לשם גיבוש מדיניות אחידה וכוללת ובחר לכנס אסיפה כללית.
לאור האמור לעיל, ביהמ"ש דחה את התביעה, וחייב את התובע בהוצאות המושב וכן בהוצאות רמ"י, בסך של 25,000 ש"ח.
סיכום
התנהלות נכונה של אגודה חקלאית, שכרוכה בתכנון נכון ושימוש ראוי באסיפה הכללית, תהווה ערובה לגיבוי משפטי שתקבל האגודה מרשות מקרקעי ישראל, משרד החקלאות, ובית המשפט עצמו. המושב, ובפרט בעלי התפקידים במושב, הוא האחראי כלפי המדינה (קרי רשות מקרקעי ישראל) על השימושים שנעשים בקרקע שברשותו, דהיינו הסכם המשבצת. מאידך, על כל חבר מושב להכיר את זכויותיו ואת האפשרויות השונות שבידיו על מנת להביא למקסימום את הפוטנציאל הכלכלי הטמון במשק שברשותו.
הפ (מרכז) 37146-01-12 רמי בן ישי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פס״ד מיום 31/12/2013
