בתי המשפט נדרשו בשנים האחרונות, ולא אחת, לסוגיית זכותו של חבר אגודה לפרוש ממנה ולהמשיך להתגורר בביתו ביישוב. במסגרת פסיקות אלו אף בוטלו סעיפים בתקנוני האגודות אשר התנו את הפרישה מהאגודה בויתור על זכות הקניין ביישוב או בסילוק חובות לאגודה. במסגרת טור זה נסקרה בעבר החלטה שניתנה בעניין זה, ביום 12.11.19*, על ידי סגן רשם האגודות השיתופיות, עו"ד שאול גורדון. על החלטה זו הוגשה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים**, ופסק הדין בערעור ניתן לאחרונה (31.8.20). מפאת חשיבותו של פסק הדין לקיבוצים בחרתי לסקור את עיקריו בפניכם.
באותו עניין הודיעו המערערים לאגודה על הפסקת חברותם בה. האגודה דחתה את בקשת המערערים על יסוד הוראת סעיף 12ג' לתקנונה, הקובעת כי בסמכות הוועד להחליט כי חברותו של חבר לא תפקע "כל עוד חייב החבר כספים לאגודה, או משתמש באחד השירותים של האגודה". האגודה טענה שהמערערים לא יכולים להימחק מפנקס החברים כל עוד הם לא שילמו את כל חובותיהם בגין השירותים שנתנה להם האגודה בעבר, וכל עוד הם לא יסדירו את אופן המשך התשלום בגין שירותים שתספק להם האגודה גם לאחר שהם יפסיקו להיות חברים בה. המערערים טענו מנגד כי הם אינם חייבים דבר לאגודה, וכי לא ניתן לחייב אותם לשלם לאגודה בגין שירותים שניתנו או יינתנו להם על-ידי האגודה לאחר הפסקת חברותם.
בהחלטתו קבע סגן הרשם, כי רישא סעיף התקנון המתנה את הפסקת החברות באגודה בפירעון חובות העבר אינו חוקי (על קביעה זו המערערים אינם חולקים כמובן). לעומת זאת קבע סגן הרשם, כי אין פגם בסיפא של הוראת סעיף 12ג', הקובעת כי הפסקת החברות באגודה מותנית בכך שחבר האגודה יגיע להסכמה עם האגודה לגבי אופן התשלומים עבור שירותים שהוא ימשיך לקבל ממנה לאחר הפסקת חברותו בה. בהמשך לכך קבע סגן הרשם, על יסוד הפסיקה, כי אם החבר והאגודה לא מצליחים להגיע לעמק השווה בעניין הסדרת התשלומים לעתיד, אזי יוצא החבר ידי חובתו על פי התקנון בכך שהוא מביע את הסכמתו להעברת המחלוקת לבוררות.
כמו כן התייחס סגן הרשם בהחלטתו לטענת המערערים לפיה האגודה כלל איננה מוסמכת להעניק שירותים מוניציפאליים, כיוון שהסמכות למתן שירותים כאלו נתונה אך ורק למועצה האזורית או לוועד המקומי. סגן הרשם דחה טענה זו על יסוד פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מתיישבי שריד (ע"א 2853/16) שם נקבע כי אגודה שיתופית מוסמכת לספק שירותים נוספים על אלו שמספקים המועצה האזורית והועד המקומי, ולגבות תשלום עבורם גם ממי שאינם חברי האגודה.
על החלטה זו הגישו החברים ערעור כאמור. בין השאר טענו המערערים כי לא נכון היה להחיל על עניינם את הלכת מתיישבי שריד שנפסקה רק בשנת 2017, בעוד שהודעתם בדבר פרישתם מהמשיבה נמסרה עוד בשנת 2005.
בפסק דינו קובע בית המשפט כי קביעת הבורר עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט. בית המשפט מדגיש כי הפסיקה אינה מתעלמת מעקרון החופש מהתאגדות, אלא היא משקפת איזון ראוי בין עיקרון חשוב זה לבין תניית הבוררות שבתקנון האגודה, וחובתו של מי שמקבל שירותים מהאגודה, בין אם הוא חבר בה ובין אם הוא כבר לא חבר בה, לשלם עבורם. האיזון שיוצרת הפסיקה מתחייב מכך שגם עקרון החופש מהתאגדות הוא, עם כל חשיבותו, לא עיקרון מוחלט, ויש לאזנו מול עקרונות אחרים במקרה של התנגשות ביניהם. בית המשפט מציין כי האיזון נותן משקל ראוי לעקרון החופש מהתאגדות, בכך שהנטל שהוא מטיל על חבר שמבקש להפסיק את חברותו באגודה, ובכך לממש את עקרון החופש מהתאגדות, הוא נטל מזערי – העברת המחלוקת לבוררות, נטל המתחייב ישירות מהוראות התקנון שמחייבות גם את החבר.
בית המשפט ממשיך וקובע כי אמנם הלכת מתיישבי שריד לא עוסקת ישירות בשאלה שלפנינו. ברם, משעה שבהלכה זו נקבע כי גבייה בפועל של תשלומים מחבר לשעבר של האגודה איננה פוגעת בחופש ההתאגדות, או בחופש מהתאגדות, נראה שאין מקום לקבוע כי הוראה בתקנון האגודה המחייבת את החבר, כתנאי להפסקת חברותו, לפנות לבוררות בעניין התשלומים הנדרשים ממנו, היא הוראה הפוגעת באופן מוגזם בחופש ההתאגדות או בחופש מהתאגדות.
בית המשפט דוחה אף את טענת המערערים כי לא ניתן להחיל את הלכת מתיישבי שריד שנפסקה בשנת 2017, על עניינם. זאת נוכח העובדה כי נקודת המוצא לגבי תחולתן בזמן של הלכות בית המשפט העליון היא שהן חלות באופן פרוספקטיבי ורטרוספקטיבי כאחד, כל עוד לא נקבע אחרת, ובהלכת מתיישבי שריד לא נאמר אחרת.
לאור האמור לעיל דוחה בית המשפט את הערעור ומחייב את המערערים לשלם לאגודה הוצאות משפט.
*18-6463-2861 איתן הלפרין 'חרמש - כפר שיתופי להתיישבות בע״מ.
** עמ"נ (מינהליים י-ם) 47074-12-19 איתן הלפרין נ' חרמש -כפר שיתופי להתיישבות בע"מ (פורסם בנבו, 31.08.2020)
