אין זה סוד כי לעיתים קיים מתח בין אחד או יותר מחברי המושב לבין חבר או חברים המכהנים בוועד ההנהלה. במקרים מעין אלו אנו עלולים לפגוש בסוגיית לשון הרע. הפעם בחרתי לסקור בפניכם פסק דין העוסק בסוגיה זו. אמנם בפסק הדין הצדדים היו חבר קיבוץ מול מרכז המשק, אולם בהחלט ניתן ללמוד ולהשליך הימנו ליחסים בין חבר מושב ליו"ר ועד ההנהלה או חברי הנהלה. מדובר בפסק דין שניתן ממש לאחרונה בבית המשפט השלום באשדוד (10.10.17)* כאשר השאלות המרכזיות שעלו בפסק הדין היו האם מכתב ששלח מרכז משק למספר אנשים מהווה לשון הרע כנגד החבר? ואם כן, האם עומדת למרכז המשק הגנת "אמת דיברתי"?
באותו עניין הגיש חבר תביעה בגין עוולת לשון הרע כנגד מרכז המשק וכנגד הקיבוץ עצמו. על פי הנטען בתביעה, מרכז המשק שלח דוא"ל למספר מכותבים, ובו התייחס, בין השאר, לאירוע שבו על פי הטענה תקף אותו התובע, בעת פגישה במשרדו של מרכז המשק. בין השאר נכתב באותו דוא"ל: "הוא לקח אותי בצוורון, הרים אותי ולחץ אותי נגד הקיר וצעק בפנים ... פנים היו מעוקמות. הוא גרם להוצאת החולצה שלי מהמכנסיים שלי...".
יצוין כי פגישה זו נערכה על רקע מחלוקות שהתגלעו בין התובע למרכז המשק, באשר לאופן ניהול מעבדת המחשבים והאלקטרוניקה שפעלה בקיבוץ תחת ניהולו של התובע.
התובע טען כי המכתב פגע בו וצייר אותו כ"בריון". הנתבעים, בכתב הגנתם, העלו טענת הגנה ולפיה תוכן הדברים המפורטים במכתב הוא אמת, ולכן עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע, תשכ"ה-1965.
בראשית פסק דינו מתייחס בית המשפט לשאלת נטל השכנוע. כידוע, התובע הוא אשר נושא על דרך הכלל בנטל לשכנע שיש לקבל את תביעתו, אלא שבענייננו קובע בית המשפט כי יש להעביר את נטל השכנוע לכתפי מרכז המשק והקיבוץ. זאת, נוכח העובדה כי הנתבעים אינם מכחישים את האמירה המפורטת במכתב, שעל פני הדברים מהווה לשון הרע. היות שכך, ומשום שמדובר ב"טענת הגנה" שעל פי הפסיקה הנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבע, אזי נטל השכנוע שיש אמת בדברים שנרשמו במכתב, נמצא כל כולו על כתפי מרכז המשק והקיבוץ.
עוד לפני הכרעה בשאלה העובדתית, האם היתה תקיפה או לא, דן בית המשפט בטענת הנתבעים ולפיה האמירה לעצמה, גם אם אין בה אמת, איננה מהווה לשון הרע, אשר מוגדרת בסעיף 1 לחוק לשון הרע, כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי הקביעה באם פרסום מסויים מהווה לשון הרע, נשענת על מבחן אובייקטיבי, ולפיו האמירה תבחן במשקפיים של האדם הסביר, ולא בתחושה הסובייקטיבית של התובע אשר מרגיש את עצמו נפגע מן האמירה.
בענייננו, בית המשפט דוחה את טענת הנתבעים כי המכתב אינו לשון הרע. נקבע כי ככל שמדובר באמירה שאין בה אמת, אזי יש בדברים שנרשמו במכתב, במובהק, כדי לפגוע ולהשפיל אדם בעיני הבריות, שכן כאשר מייחסים לאדם תקיפה של אחר תוך עיוות פניו, יש בכך כדי ליצור תדמית שלילית לאדם, גם במשקפיו של האדם הסביר, ולא רק בהיבט הסובייקטיבי.
מכאן עובר בית המשפט לדון בשאלה העובדתית- האם הכתוב במכתב אמת הוא. בעניין זה מעדיף בית המשפט את עדותו של מרכז המשק וכן מזכירת הקיבוץ על פני עדותו של התובע. לעניין עדות המזכירה מציין בית המשפט כי אמנם עדותה היא עדות מפי השמועה לגבי האירועים שהתרחשו בחדר עובר לכניסתה. אך לא כך ביחס למצבו הנפשי של מרכז המשק, כפי שהשתקף בעיניה בסמוך לאחר האירוע, וביחס לאופן בו היתה מונחת חולצתו. עדותה בהקשרם של אלה, מהווה סיוע לעדותו של מרכז המשק.
מנגד עדותו של התובע נתפסה כלא אמינה בעיני בית המשפט. כך, התובע לא מסר גרסה באשר למה שהתרחש בפגישה. כמו כן, התובע ניסה לצייר תמונה לפיה ההנהלב ובפרט מרכז המשק שמו להם ליעד לפגוע בו, ועל-כן מנהלים נגדו מאבקים. אולם, לא רק שהתובע לא הראה מה הם אותם "מאבקים" שניהלה נגדו ההנהלה, פרט לאותו ויכוח מקצועי ביחס לאופן ניהול המעבדה,אלא שהוא נאלץ להודות בחקירתו הנגדית, כי לא נקטו כנגדו בכל תביעה, תלונה, קובלנה או סנקציה כלשהיא.
ביחס לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מפרסום המכתב מציין בית המשפט כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר מפרסום המכתב. לדעת בית המשפט, שיהוי בהגשת התביעה, ובפרט שיהוי כה ניכר, יכול להצביע על כך שלא היו דברים מעולם.
לאור האמור לעיל בית המשפט דוחה את התביעה ומחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעים.
ת"א (שלום)(אשדוד) 40968-06-14 מיכאל טר קזריאן נ' קיבוץ יהל-אגודה שיתופית (פורסם בנבו, 10.10.2017)
