הרקע
התובעת, חברת ועד המושב נס הרים, הגישה תביעה כנגד תושב אחר בגין שני מכתבים ששלח לגורמים שונים, ואשר לטענתה מהווים לשון הרע במטרה לבזותה ולהשמיצה.
את המכתב הראשון שלח הנתבע לגורם ממשרד רשם האגודות השיתופיות, בו נכתב כי התובעת חשודה בכך שעזרה לחברי המושב בתקופה בה עבדה בלשכת ההוצאה לפועל על מנת שאלה יתמכו במועמדותה לחברות בוועד המושב, וכן שעשתה שימוש ברכוש המדינה לצרכיה האישיים. המכתב השני אשר נשלח על ידי התובע מס' ימים לאחר מכן היה ממוען ללשכת ההוצאה לפועל, משרד המשפטים ורשם האגודות, ובו קרא הנתבע לזמן את התובעת לחקירה בגין מתן שוחד בתמורה לקולות.
חברת הוועד טוענת כי פניותיה לנתבע בדרישה שיתנצל על הפרסומים לא נענו, ועל כן הגישה תביעתה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגובה 100,000 ₪ עבור כל פרסום.
מנגד טוען הנתבע, כי מדובר בתביעה קנטרנית אשר מטרתה לסייע לחברת הוועד בהליך משפטי אותו הוא מנהל כנגדה, ואשר עניינו תביעת לשון הרע שהגיש הוא כנגדה. לטענת הנתבע, בעקבות הפרסום שפרסמה חברת הוועד לגביו, הוא החליט לשלוח את המכתבים נשוא תביעה זו על מנת שהתנהלותה של חברת הוועד תיבדק.
כמו כן טען הנתבע, כי אף אם במכתבים ששלח יש משום לשון הרע, יש לדחות התביעה כנגדו, וזאת בשל התקיימותן של ההגנות הקבועות בחוק. לטענתו, ראשית, המכתבים ששלח היו ממוענים למי שמוסמך לחקור על פי חוק את החשדות שהעלה, וכתוצאה ממכתבו הראשון נערכו בחירות חוזרות לוועד המושב. ושנית טען הנתבע, כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי", שכן לדבריו יש ממש בחשדות שהעלה בדבר העזרה שנתנה חברת הוועד לחברי מושב בתפקידה כפקידה בלשכת ההוצאה לפועל, ובכך קנתה לעצמה קולות בבחירות לוועד.
דיון והכרעה
ראשית, קבע ביהמ"ש כי אכן מבחינה אובייקטיבית יש במכתבים ששלח התובע לעלות כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק, ולאור זאת ניגש ביהמ"ש לבחון האם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק. בעניין זה קבע ביהמ"ש, כי אומנם הנתבע הפנה את מכתביו לרשם האגודות ולמשרד המשפטים שאמונים על בדיקת תלונות מן הסוג שהעלה הנתבע, ואולם, בכדי שתעמוד לו הגנה זו במלואה על הנתבע לעמוד בדרישת תום הלב, אשר על פי הפסיקה מתייחסת לאמונת הנתבע באמיתות הדברים שפרסם וקיום חשד סביר שאכן יש בכך אמת.
לעניין זה קבע ביהמ"ש, כי העובדה ששליחת המכתבים נעשתה על רקע סכסוך בין הצדדים, אין בה לבדה כדי לשלול את הגנת תום הלב שעומדת לנתבע, שכן גם אם המכתבים נשלחו בכוונת זדון, מכיוון ויש בטענות שהועלו בהם אינטרס ציבורי של עשיית צדק וחקירת חשדות הנוגעות לעובדת ציבור אין אנו מעוניינים למנוע את הצפתם על פני הקרקע, ועל כן ניתן לומר כי הסכסוך לא שולל את קיומו של עקרון תום הלב.
כמו כן, לעניין קיום חשד סביר קבע ביהמ"ש, כי החשד שהעלה הנתבע במכתבו לגבי העזרה שהעניקה חברת הוועד לחברי המושב בעת תפקידה בהוצאה לפועל, הוביל לחקירה שנערכה על ידי מנהל אגף משמעת ברשות האכיפה, ולהסדר ניגוד עניינים, ועל כן, אף על פי שהתיק נסגר ולא התגבש לכדי הגשת כתבי אישום בהיעדר ראיות שתמכו בטענות הנתבע, אין לומר שמדובר היה בטענות מופרכות ומשוללות כל יסוד.
יחד עם זאת, במכתבו הראשון האשים הנתבע את חברת הוועד בכך שעשתה שימוש ברכוש המדינה לצרכיה האישיים. הנתבע לא פירט במה בדיוק מדובר ואף לא תמך דבריו בראיות, ועל כן קבע ביהמ"ש, כי לעניין זה, לא קמו לנתבע ההגנות וכי פנייתו לרשם בעניין זה נעשתה בחוסר תום לב וללא חשד סביר.
ביהמ"ש דחה לבסוף גם את טענת "אמת דיברתי" שהעלה הנתבע, וקבע כי הנתבע לא עמד ברף ההוכחה הנדרש בכדי להוכיח את אמיתות טענותיו, זאת בין היתר מכיוון ולא הביא עדים מקרב חברי המושב שיחזקו את טענותיו בנוגע להתנהלותה של חברת הוועד.
סיכום
מכל האמור, דחה ביהמ"ש את התביעה למעט לעניין הפרסום על שימוש ברכוש המדינה לצרכים אישיים, והנתבע חויב לשלם לחברת הוועד פיצויים בסך 7,000 ₪, וכן לשלוח לה מכתב התנצלות עם העתק לרשם האגודות.
לאור דחיית התביעה למעט עניין מסוים ביהמ"ש לא חייב אף אחד מהצדדים בתשלום הוצאות הצד השני.
ת"א (שלום)(ירושלים) 29011-08-13 – שמואל נ' נוריאל ואח'י, פס״ד מיום 20/06/2017
