הרקע
התובעת הינה אלמנה אשר קיבלה, לאחר פטירת בעלה, את הזכויות בנחלה שהייתה בבעלותם במושב בו התגוררו. בשנות ה-80 ביקשו התובעת ובעלה המנוח להרחיב את ביתם אשר בשטח המשק, ולצורך כך חתמו על תצהיר כי בבוא היום לכשיגדל בנם הוא ישתמש ויתגורר באגף החדש שיבנה. בנוסף לכך, בשנות ה-90, שלחו התובעת ובעלה המנוח מכתב לוועד המושב בו ביקשו שבנם ירשם באופן רשמי כבן ממשיך בנחלה ועל סמך מכתב זה הודיע להם המושב כי בנם נרשם כבן ממשיך וכי הוא ואשתו נתקבלו לחברות באגודה.
כשנה לאחר מכן, חתמו התובעת ובעלה המנוח על הסכם מול ילדיהם בו נכתב כי ההורים מסכימים לבנותיהם להשתמש בקומת הקרקע של בית המגורים בנחלה ללא הגבלה, ואולם הקומה השנייה בבית והנחלה כולם שייכים לבן ולילדיו עד סוף ימיהם, כאשר אם יחליט הבן למכור את זכויותיו בנחלה, התמורה שתתקבל עבור קומת הקרקע תתחלק בין חמש אחיותיו.
כעת, מבקשת התובעת לסלק את ידיהם של בנה ורעייתו מן הנחלה, וזאת בטענה כי הם אינם מסייעים לה בגילה המבוגר ובמצבה הרפואי הרעוע, ובשל היחס המחפיר אשר היא סופגת מהם.
לטענתה, הבן ורעייתו מעולם לא מונו כבנים ממשיכים מכיוון והמינוי לא נעשה בהתאם להוראה 55 של האגף החקלאי ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י), המחייב להפקיד בידי הסוכנות היהודית התחייבות בלתי חוזרת חתומה על ידי ההורים, הבן הממשיך והמושב, דבר שלא נעשה במקרה דנן, ועל כן למכתב ששלחו ההורים למושב אין כל תוקף.
מנגד טוענים הבן ורעייתו, כי אחיותיו של הבן הן אלו שהניעו את האם להגיש את התביעה וכי הם ביחסים טובים מאד עם האם ותמיד סייעו לה והשקיעו את מרצם במשק. כמו כן, טענו הבן ורעייתו כי הבן מונה לבן ממשיך כבר בשנות ה-80 וכי בעקבות ההסתמכות על המינוי הם וויתרו על קניית בית במושב. בנוסף, הבית בו הם מתגוררים נבנה על פי היתר בנייה שניתן להם על סמך היותם בנים ממשיכים בנחלה והבנייה נעשתה מכספם הפרטי תוך שלקחו משכנתא לצורך בנייתו.
דיון והכרעה
ראשית נדרש ביהמ"ש לבחון האם אכן מונה הבן כבן ממשיך. לצורך כך, ובהתאם להוראה 55 של האגף החקלאי ברמ"י, על ההורים להפקיד בידי הסוכנות היהודית התחייבות בלתי חוזרת אשר בה כלולה גם הסכמת המושב, לאחר מכן במידה והסוכנות נותנת את אישורה היא מעבירה לרמ"י את ההתחייבות וזו מעדכנת ברישומיה שהופקדה ההתחייבות. בשלב השני, לאחר פטירת הוריו ניגש הבן לרמ"י יחד עם תעודות הפטירה על מנת להשלים את העברת הזכויות בנחלה על שמו.
בענייננו, קבע ביהמ"ש, כי התצהיר עליו חתמו ההורים אינו מהווה התחייבות בלתי חוזרת מצדם למנות את הבן לבן ממשיך, אלא ברור כי התצהיר ניתן רק לצורך קבלת היתר הבנייה וההקלות שבדין, שכן ההורים לא הצהירו בו שהם מבקשים למנות את בנם לבן ממשיך, אלא רק ביקשו היתר בנייה תוך התייחסות אגבית לבן כבן ממשיך כאשר בפועל באותו הזמן הבן היה קטן מידי ולא היה בגיל המתאים למינוי זה.
לעומת זאת, ביהמ"ש קבע כי המכתב ששלחו ההורים למושב בו הם מבקשים מן המושב למנות את בנם לבן ממשיך מהווה התחייבות בלתי חוזרת, זאת לאור העובדה כי המכתב נשלח בשנת 1995 ואילו הוראה 55 נכנסה לתוקפה רק בשנת 1997 כך שלא היה צורך גם בחתימת הבן ובמסירת המסמך לסוכנות.
יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי מכיוון ולא נתקבל אישור הסוכנות להתחייבות, המהווה תנאי מהותי ולא פורמלי, תחשב התחייבות ההורים במכתב האמור כהתחייבות לתת מתנה, אשר על פי דיני המתנה, אליהם כפוף הליך המינוי של בן ממשיך, ניתן לחזור ממנה בטרם ניתנה המתנה בשלמותה בכפוף לתנאים שבדין, ובכללם התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי נותן המתנה.
ביהמ"ש קבע כי העובדה שהאם נשאה בהוצאות הנחלה לבדה לא מהווה התנהגות מחפירה מצד הבן, שכן בהיותה בעלת הנחלה עד לפטירתה מחויבת היא בתשלומי החובה הנוגעים לנחלה. כך דחה ביהמ"ש את יתר הטענות בנוגע להתנהגות הבן כלפי אמו, וקבע כי אין מדובר בהתנהגות מחפירה המקימה לאם זכות לחזור בה מהתחייבותה. למעשה, ביהמ"ש התרשם כי אחיותיו של הבן הם אלו שמניעות את האם להמשיך בהליך וכי היא מצדה לא מודעת כל כך להשלכות ומעדיפה שלא לנהלו.
סיכום
מכל האמור, דחה ביהמ"ש את תביעת האם וקבע כי ההתחייבות שנתנה למינויו של בנה כבן ממשיך עומדת בתקפה.
בהתחשב בנסיבות, חייב ביהמ"ש את האם בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד הבן ורעייתו בסך 5,000 ₪ בלבד.
