הרקע
הצדדים במקרה שלפנינו הם אחים שהוריהם היו במהלך חייהם בעלי זכויות במשק חקלאי במושב. תחילת הדברים בשנות ה80 המוקדמות בהן חתמו ההורים על מסמך הממנה את בנם, המערער, לבן ממשיך היורש את המשק לאחר פטירתם. כשנתיים לאחר מכן, לאחר פטירתו של האב והעברת כל הזכויות במשק לאם המשפחה, חתמה האם על כתב התחייבות אשר מעביר את הזכויות במשק לבן אחר, המשיב, כאשר המשיב חתם על תצהיר בו התחייב לדאוג לאמו בשארית חייה.
בשנת 1984, כשנתיים לאחר ההסכם שנחתם בין האם למשיב, חתמו השניים על הסכם מחודש ובו, בניגוד להסכם הקודם שעסק בהעברה ללא תמורה, מוכרת האם את המשק החקלאי למשיב תמורת סכום של 2,500,000 שקלים ישנים בנוסף לתשלומים שונים נוספים. בצמוד להסכם המכר חתמו האם והמשיב על תצהיר בו הם מבטלים את כל ההסכמים והתצהירים הקודמים שלהם ומדגישים כי ההסכם שתקף הוא הסכם המכר שנחתם בניהם.
בשנת 1991, כשש שנים לאחר פטירת האם, הושלמה העברת הזכויות במשק למשיב והוא חתם על חוזה התיישבות מול הסוכנות היהודית, ומיד לאחר מכן ניתן לכך אישור מרשות מקרקעי ישראל. למרות זאת, המשיכו המשיב ומשפחתו והמערער ומשפחתו לגור כולם בשטח הנחלה, כאשר המשיב התגורר בבית חדש שבנה בשטח, ואילו המערער התגורר בבית ההורים שהיה ישן ורעוע.
בשנת 2010, נתגלעה מחלוקת בין האחים, והוגשו תביעות הדדיות לביהמ"ש לענייני משפחה. המערער ביקש צו הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות במשק מכוח חוק הירושה, ואילו המשיב ביקש את סילוקו של המערער מהמשק החקלאי.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את טענות המשיב והורה על סילוקם של המערער ומשפחתו משטח המשק החקלאי. בנוסף, דחה ביהמ"ש את תביעת המערער לצו ההצהרתי, מכיוון ולא הוכיח קיומה של צוואה אשר מעניקה לו את הזכויות במשק, ומאחר ולא הוכח שהיו פגמים בכריתת הסכם המכר בין המשיב לאם. תביעת המערער נדחת גם בשל השיהוי הרב בהגשתה.
על פסק דין זה הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי את ערעורו, במסגרתו טען, בין היתר, כי שגה ביהמ"ש לענייני משפחה בכך שהתמקד בשיהוי בהגשת התביעה מטעמו, ואילו לא התייחס לשיהוי של 26 שנים בהגשת התביעה ע"י המשיב לסילוקו מהמשק, שלטענתו מעיד על זכות שימוש בלתי הדירה (שאינה ניתנת לביטול), שניתנה לו על ידי המשיב, ואשר יש בו כדי להצדיק תשלום פיצויים על ידי המשיב בגין הפינוי, בהנחה ויימצא כי אכן המשיב הוא בעל הזכויות במשק.
דיון והכרעה
ראשית, קיבל ביהמ"ש המחוזי את קביעת ביהמ"ש לענייני משפחה לעניין המסכת העובדתית שהתקיימה בין הצדדים, וקבע, כי בעל הזכויות במשק הוא המשיב, אשר מחזיק בזכויות מכוח הסכם המכר שנערך בינו לבין אמו. מסקנה זו מתחזקת אליבא דביהמ"ש, נוכח כך שהמערער לא השמיע כל טענה בדבר החזקתו של המשיב במשק עד להגשת התביעה כ-26 שנים לאחר שנחתם חוזה המכר. ביהמ"ש המחוזי הניח כי התנהגות זו של המערער היא תולדה של ידיעתו על כוונותיה של האם להעביר את הזכויות במשק דווקא למשיב ולא לאחד האחים האחרים.
יחד עם זאת, קיבל ביהמ"ש את הערעור בחלקו, תוך קבלת טענת המערער בדבר רשות שימוש בלתי הדירה שניתנה לו במשק על ידי המשיב מכוח הסכמה שמשתמעת משתיקתו משך כל השנים בהם התגורר המערער עם משפחתו במשק.
ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אומנם, ככלל, נדרשת הסכמה מפורשת של בעל הזכויות בכדי לבסס רשות שימוש בלתי הדירה במקרקעין, ואולם, במקרים מסוימים ניתן לבססה גם מבלי ההסכמה המפורשת, וזאת כאשר שיקולים של צדק והגינות מחייבים זאת, וכאשר הנסיבות מייצרות הסתמכות צפויה ולגיטימית מצד מקבל הרשות בדבר קבלתה לצמיתות. כך, בענייננו, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי המערער גר עם משפחתו במשק גם לאחר שנחתם הסכם מכר בין המשיב לאם ובעודה בחיים המשיך להתגורר בו, דבר המרמז על הסכמה של הצדדים להסכם בדבר המשך מגוריו של המערער במשק וזאת למרות שהדבר לא נכתב במפורש בהסכם המכר.
ביהמ"ש המחוזי ביסס עמדתו על כך שגם המשך מגוריה של האם במשק לא נכלל בהסכם המכר, אולם ברור לכל שהיה זה חלק מההסכם. וכך גם לעניין המערער ומשפחתו. יחד עם זאת, בהתחשב באיבה שהתפתחה בין האחים אין הם יכולים לדור ביחד במשק, ועל כן קבע ביהמ"ש, כי למרות שמדובר בזכות בלתי הדירה, ניתן לפנות את המערער ומשפחתו מהמשק, אולם הדבר יעשה תוך שיינתן לו פיצוי על כך מצד המשיב.
סיכום
בהתאם לאמור לעיל, ביהמ"ש קיבל את הערעור בחלקו, וחייב את המשיב לשלם למערער תשלום עבור פינויו מהמשק בסך 675,000 ₪, המגלם 20 שנים של דמי שכירות חודשיים של דירת מגורים בת שלושה חדרים.
כמו כן, המשיב חויב בהוצאות המערער בסך 15,000 ₪ נוספים.
עמ"ש - 5174-09-15– א.ג נ' א.מ, פס״ד מיום 17/02/17