הרקע
בני הזוג אשר מתגוררים בישוב מוצא הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה, נמנעו מלשלם ארנונה במשך שנים רבות. סמוך להגשת העתירה הופקע חלק מהשטח שעליו נמצא ביתם של הזוג לצורך סלילת כביש. בעקבות ההפקעה הגיעו הזוג להסכם מול חברת נתיבי ישראל אשר אחראית על בניית הכביש, במסגרתו הזוג יקבל פיצויי הפקעה כנגד החלק שהופקע משטחם.
לצורך קבלת הפיצוי היה על בני הזוג להציג מסמך המעיד על העדר חובות למועצה האזורית בכדי שיוכלו להשלים את העברת הזכויות במקרקעין המופקעים. המועצה סירבה להנפיק מסמך כזה עקב חוב הארנונה של בני הזוג אשר לא שולם משך שנים רבות ואשר לטענה עומד על סך של כ-700,000 ₪. לאחר מכן פנתה המועצה להליך הוצאה לפועל ופעלה לעיקול כספי הפיצויים אשר היו אמורים להגיע לבני הזוג.
עקב כך הגישו בני הזוג עתירה לביהמ"ש בה ביקשו פסק דין הצהרתי לפיו ימחק חוב הארנונה בשל התיישנות וכי המועצה מנועה מלנקוט נגדם בהליכים, בשל שיהוי. כמו כן, ביקשו בני הזוג מביהמ"ש לחייב את המועצה להנפיק להם את מסמך העדר החובות. עוד טענו בני הזוג, כי השיהוי של המועצה האזורית בנקיטת ההליכים נגדם גרם להם נזק ראייתי שכן הם יתקשו להוכיח את העדר חובותיהם לאחר זמן כה רב. בנוסף טענו בני הזוג, כי המועצה לא פעלה כמתחייב בחוק בכך שלא התריעה בפניהם לפני נקיטת ההליכים.
מנגד טוענת המועצה, כי לבני הזוג יש שני נכסים בתחומי המועצה אשר הם סירבו לשלם ארנונה עבורם, כאשר במשך שנים רבות ננקטו הליכים כנגדם. מאחר ולטענת המועצה, ההליכים ננקטו באופן רציף ולאורך תקופת החוב הרי שזכותה לגבות את הכספים לא מתיישנת. בנוסף המועצה הציגה תיעוד מפורט של המועדים בהם נשלחו לבני הזוג התראות לפני הנקיטה בהליכים, וכמו כן תיעוד של ההליכים שננקטו בעבר כנגד בני הזוג, לרבות ניסיונות מצדם להגיע להסדר עמם ולהקל עליהם בתשלום החוב.
דיון והכרעה
ביהמ"ש פתח בסקירת הדין הרלוונטי. חיוב הארנונה קם מכוח הליך דו שלבי, כאשר בשלב הראשון על הרשות המקומית לחוקק צו בדבר הטלת הארנונה ולאחר מכן לשלוח לכל תושב דרישת תשלום ספציפית לפי הכללים שנקבעו בצו. במצבים בהם התושב אינו משלם את חיוב הארנונה, חלה חובה על הרשות המקומית לפנות אליו בכתב בדרישה לתשלום החוב, טרם הנקיטה בהליכי גבייה.
באם גם דרישת התשלום לא הועילה, יכולה הרשות להגיש כנגד התושב תביעה אזרחית או לפתוח בהליך גבייה מנהלי במסגרתו יכולה הרשות לפנות להליכי הוצאה לפועל מבלי להצטרך לאישור ביהמ"ש או גורמים אחרים, ואף להטיל עיקולים על משכורתו ומטלטליו של החייב. לעיתים הליך זה מתבצע כאשר שאלת החוב מתעוררת עקב פנייה של החייב אל הרשות בבקשה לקבלת אישורים בדבר העדר חובות.
לענייננו קבע ביהמ"ש, כי אין ממש בטענת ההתיישנות שהציגו בני הזוג, זאת מכיוון ולאורך כל השנים בהם נצברו החובות, נקטה המועצה בהליכים כנגדם, כולל עיקול משכורתו של הבעל במשך שנים רבות. אי לכך, לא ניתן להגיד שהמועצה לא עשתה כל פעולה לגביית החוב, אלא להפך, פעלה במשך השנים לגביית החוב, כשיש לראות כל פעולה ככזאת המבצעת איפוס לתקופת ההתיישנות העומדת על 7 שנים. בנוסף, ברור כי בני הזוג ידעו על קיומו של החוב ועל כן טענתם לא מתקבלת.
גם לעניין טענת השיהוי, קבע ביהמ"ש כי אין בסיס לטענת בני הזוג שהמועצה השתהתה בנקיטת ההליכים נגדם, שכן המועצה נקטה בהליכים במהירות וללא התרשלות, וממילא גם אין כל בסיס לטענת הזנק הראייתי שהועלתה.
לעניין ההתראות טרם נקיטת ההליכים, קבע ביהמ"ש כי אומנם מוטלת על המועצה חובת הגינות מוגברת להתריע בפני החייבים על קיומו של החוב, אולם במקרה דנן המועצה הציגה תדפיס המפרט את המועדים בהם נשלחו לבני הזוג התראות בגין החוב, ולא זו בלבד אלא בני הזוג עצמם פנו למועצה כשנה לפני הגשת העתירה וביקשו להסדיר את חוב הארנונה, אי לכך לא ניתן לומר שהם לא ידעו על חוב הארנונה שהצטבר.
סיכום
מכל האמור, דחה ביהמ"ש את העתירה של הזוג וחייב אותם לשלם למועצה שכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.
עת"מ (ירושלים) 16396-12-15 – זכאי ואח' נ' מועצה אזורית מטה יהודה, פס״ד מיום 15/12/16
