רשימתו של דובי הלמן ("דעת יחיד" מן השבוע שעבר), הינה חולייה נוספת בשרשרת רשימות ונקיטת עמדות גם ובעיקר מחוץ למערכת ההתדיינות הפנימית בנושאי קרקעות, המתקיימת בהנהגת התנועה זו תקופה ארוכה, בשיתופם של נציגי כל תנועות ההתיישבות. (הייתם מאמינים? סביב שולחן אחד יושבים נציגי התק"צ הקבוץ הדתי וכל תנועות המושבים הגדולות, התאחדות האיכרים, ואפילו אימרי רון, אחד מראשי הזרם השיתופי). בין כולם מתגבשות הסכמות המוצאות את ביטוין בניירות עמדה מתואמים ולפתע - נייר נפרד, על גבול ההתרסה, של הזרם השיתופי המופנה לוועדת רוטקופף, למרות בקשה מפורשת של מזכיר התק"צ להימנע מכך, כדי להופיע,לשם שינוי, באופן מתואם ומשותף. כאשר מתלווה לכך סידרת רשימות שראשיתה פרי עטו של אלישע שפירא ברשימתו לפני שבועיים ב"דף/הזמן הירוק" והמשכה,ככל הנראה בוא יבוא, נראה שיש להפשיל שרוולים ולנסח תשובה ציונית הולמת לטעויות והטעיות בשרשרת זו:
א. נקודת המוצא של ועדת רוטקופף איננה "החוזים שבין ממ"י לחוכרים החקלאיים", בין השאר מן הטעם הפורמלי, לפיו לרוב החוכרים החקלאיים (כ 150 מתוך כ 270 קבוצים וכל מאות המושבים למעט אחד) אין בכלל חוזים כאלו וממ"י מונעת בפועל חתימה על חוזים נוספים. (כהדגמה לכך, בשיחת טלפון פשוטה לקבוץ שיתופי בעמק יזרעאל ניתן לקבל פרוט של כארבעים (!) פגישות ודיונים שערך נציג הקבוץ במשרדי ממ"י, לצורך חתימה על חוזה כזה ועד לאחרונה עדיין לא נחתם).
המדיניות הקרקעית ההולכת ומחמירה את מצבנו ביוזמת גורמים חיצוניים לתנועה הקיבוצית ולא ביוזמת התנועה ואשר קיבלה ביטוי חלקי בחוזי החכירה היא שעומדת לדיון.
גם החוזים הקיימים אינם מחייבים את ממ"י ובשורה ארוכה של החלטות "דורס" ממ"י בפועל, סעיפים אלו ואחרים. מצטרף אליהם בית משפט לחוזים אחידים, אשר דן באפשרות שינוי תנאים מקפחים בחוזה זה ועיגן את זכותה של המדינה ומוסדותיה לשנות באופן חד צדדי את מדיניותה מבלי להיות מוגבלת בחוזים אלו. קידוש חוזים אלו כחזות הכל, תוך התעלמות מיוזמות חיצוניות ומעשי שלטון לעקר אותם מתוכנם הוא אחד ממוקדי הטעות וההטעיה של דובי וחבריו.
אין שום אזכור ולו במילה יחידה למונח חוזי חכירה בהחלטת הממשלה שעסקה בהקמת ועדת רוטקופף. מפורטים בה נושאי ליבה של המדיניות הקרקעית ולא חוזי החכירה. העיסוק בנושאי הליבה הללו מחוץ למסגרות שעסקו בנושאים הללו עד היום (הנהלת ממ"י ומועצת מקרקעי ישראל) תוך זיהוי הכשלים להם אחראיות מסגרות אלו הוא מבחינתנו תמצית טעם הקמתה של הועדה והסיכוי, רק סיכוי, לשבור את החסמים שהוטלו עלינו זה שנים רבות ע"י מסגרות אלו.
ב. האופן בו בחרו דובי ואלישע, לתאר את עמדת תנועות ההתיישבות הוא לב העניין והוא המוטעה והמטעה יותר מכל. מי שזיהה בנוסח עמדת התק"צ אשר הוגשה לועדת רוטקופף את "האפשרות שהקרקעות תהפוכנה למנוף למען שיפור רווחתם של חבריהן " או "כבטוחה לאשראי זול" או את "חלוקת המשבצת החקלאית בין אזור המגורים ושדות , תוך מתן בעלות מלאה על חלקות המגורים" קרא ככל הנראה מסמך אחר או חמור מכך, עיוות את כוונת כותבי העמדה התנועתית. חזרה על אמירה זו פעם אחר פעם מפיהם של דובי הלמן, אלישע שפירא או אמרי רון לא תהפוך אותה לנכונה, כי:
התק"צ, הקבוץ הדתי ותנועות המושבים מבקשות, כולן, במפורש, חוזי חכירה (לא הקיימים אלא יציבים, הוגנים ומתוקנים מהם) לארבע תקופות של 49 שנים. בכך יש קריאה ליישום החלטה מס' 823 מלפני כמה שנים שלא בוצעה ע"י ממ"י עד היום.
תעריפי תשלום שונים לשימושים שונים בקרקע חקלאית, או שונות בגובה תשלום עבור קרקע לתעשייה, לתיירות וכו' לעומת קרקע לחקלאות במסגרת אותו החוזה מבטאים התנהלות מקובלת כבר עשרות שנים , בין ממ"י והקיבוצים, אפילו במשמר העמק, עין השופט ויטבתה. לא ידוע עד היום, כי בכך הם מפרידים (חוזית או מעשית) בשלושת קיבוצים אלו בין קרקע חקלאית לחלקת המגורים.
הבטוחות המבוקשות בעמדת התנועות לקבלת אשראי מתייחסות לשעבודים שונים ומגוונים, כמו זרם תקבולים מיבולי אותה קרקע, הסדרים באמצעות ארגוני הקניות האזוריים, אך לא לשעבוד קרקע המאפשר הפקעתה והעברתה מחוץ לאגודה.
ג. תיאור מטרות עמותת "אדמתי" המכונה ע"י דובי הלמן "חברי קבוצים ומושבים .... " המבקשים "החזרת הקרקעות הללו לבעלותם ..." גם הוא מוטעה ומטעה. טענת חברי העמותה מנוסחת באופן הבא: לא יתכן כי מתיישבים שהשתתפו ישירות, או באמצעות ארגונים שונים כמו קהילות בארץ מוצאם של המתיישבים ואפילו שופט עליון בארה"ב, ברכישת קרקע שבוצעה טכנית ואידיאולוגית באמצעות הקק"ל, יחיו על אותה קרקע במעמד של "ברי רשות" (דרגה אחת מעל מעמד "פולשים" ומעמד "פולשים בפועל", כפי שהוגדר בחקיקה לאחרונה, יום אחרי תפוגת חוזי חכירה שיש למתיישבים אלו לתקופה של שלוש – חמש שנים).
באופן דומה, לא יתכן כי יורשי מתיישבים אשר השקיעו מהונם ומאונם ואף את חייהם בהפיכת קרקע מוזנחת מאות שנים ובלתי ראויה לעיבוד חקלאי מודרני והשבחתה ובמימוש הריבונות על קרקע המדינה המתהווה, יסבלו ממדיניות והתנהלות מפלה, מגבילה ומתנכלת.
עד היום טוענים חברי העמותה לבעלות משותפת עם הקק"ל ולא בעלות מלאה. אני בטוח כי קבלת דרישות תנועות ההתיישבות לחכירה ממושכת , בתנאים הוגנים וסבירים, תאומץ על ידי רוב מוחץ של חברי העמותה כתחליף לבעלות משותפת.
אפשר גם לתאר את פעילות עמותת "אדמתי" כפעולת תגובה מאוחרת לצערי, למדיניות והתנהלות ממשלות ישראל וזרועותיהן השונות ולחוסר תגובה הולמת של הנהגות התנועות הקיבוציות בראשותם אז, בין השאר, של דובי הלמן וחבריו לדרך, נוכח השחיקה התמדת ומתעצמת של זכויות קניין חוזיות של החקלאים וההיבטים המסוכנים ההולכים ומתגבשים בתמ"א 35. אלו לא ערים עד היום לשינוי שחל במדיניות הקרקעית של ממשלות ישראל ולא בייזום החקלאים שהפכה את החוכרים החקלאיים לשליחים ללא שולח, או כמאמר עוה"ד בן שמש (יועץ משפטי שליווה רכישות קרקע לקק"ל) בפתק ליו"ר הקק"ל, באמצע שנות ה 50' ובו כתב בערך כך: בשנים עברו ניתנו לחוכרים החקלאיים, תנאים והטבות מפליגות בכל הקשור לקרקעותיהם. עתה אין לנו יותר צורך בכך. הגיעה העת לכנוס אלינו קרקעות אלו ברוח המחתרת היורידית (המשפטית)....
מכעיסה עוד יותר רמיזת ה"אתה בחרתנו" והבלעדיות שנוטל דובי במרומז, לשימור "תפקידנו הלאומי". אימוץ ההכרה בצורך בהתיישבות לאומית איננו נחלתו של דובי וחבריו. היא ככל הנראה בסיס משותף לטענת התק"צ, תנועות ההתיישבות ועמותת "אדמתי", כפי שהוצגו באופן מתואם ולא מובדל להכעיס, לוועדת רוטקופף: אנו ממשיכים במשימה זו, אך תנו לנו את התנאים הנדרשים לביצועה.
ד. קידוש "השארת חוזי החכירה החקלאיים הקיימים על מכונם כפי שהם", כפי שמטיף דובי לוועדת רוטקופף ולנו, פירושה, בין השאר:
1. התעלמות ממגמת נציגי הממשלה לבטל את משטר הנחלות ולהעביר את הקרקעות למשטר של "יעילות כלכלית מרבית" ע"י הוצאתה למכרז, לכל המרבה במחיר.
2. ייקור משמעותי של דמי החכירה לקרקע חקלאית.
3. הסכמה לפיצויים מזעריים בגין הפקעת קרקע חקלאית, באופן שאיננו מבטא את השקעותינו מימים ימימה בהשבחתה החקלאית הבסיסית והשוטפת ואת יכולתנו להתפרנס ממנה בעתיד.
4. להימנע מהשכרה, או לחלופין לשלם מס המוטל על עבריינים כמונו, המשכירים דירות למועמדים לקליטה בקבוצים, לחיילים בודדים, לצעירים ממוצא אתיופי, לסטודנטים במכללות הסמוכות אלינו, אשר נוסדו על ידינו, לתלמידי אולפן, משתלמים מחו"ל, לגרעיני "צבר", למשרתי כוחות הביטחון באזורי העימות ומשפחותיהם, לרופאים, אחיות ומורים המוכנים להתגורר לכמה שנים בפריפריה ובקרבת הגבול וכו'.
5. לשלם דמי חכירה מוגדלים בגין פעילות "מפעל" כפי שמכנים זאת אנשי ממ"י, עבור מאגרי מים מושבים לצורך השקיית קרקע חקלאית, לאחר טיהור (אשר למדינה אין שימוש חילופי עבורם והיא מנועה משפיכתם לים), עבור אתרי קומפוסט המיועד לדישון שטחים חקלאיים, אליהם מופנות שאריות אורגניות חקלאיות וזבל של בעלי חיים אותם אנו מגדלים ובכך נותנים פתרון מיטבי לאיכות הסביבה.
6. לעכב ולהגביל פריסת מערכות סולאריות לייצור חשמל "נקי ".
7. להימנע או לשלם מחיר שאינו נדרש משום מגזר אחר בישראל בגין פעילות לא חקלאית בהיקף זעיר בשטח המחנה/חצר הקבוץ. (זלדה בפינת המקרמה, חיים בצריף הפיסול ועו"ד זרובבלה בחדר צדדי בביתה)
8. לקבוע עבורנו "יום קובע", דרגות ותק לחברים, משתכנים שכנים ללא מיון וועדות קבלה.
9. לאפשר להנהלת ממ"י להחליט ולקבל מעטה אוטומטי של מועצת מקרקעי ישראל לכל החלטה שתעלה בדעתה לגבי חוכרים חקלאיים, ראה מניעת מתן היתרי בנייה בקבוצים.
10. למנוע בפועל, זו השנה התשיעית, מהלך שיוך דירות קנייני, לכל חבר, כולל רישום על פי חוקי המדינה של שיוך זה, ישיר לכל חבר, או עדיף יותר - למי שמעוניין לשמר שליטה ובקרה – לבצע שיוך קנייני באמצעות האגודה השיתופית ורק באמצעותה יוקנו זכויות בעלות קניינית לכל חבר. נכון שרק בשני שלישים מקיבוצי התנועה החליטו על שיוך קנייני לכל חבר, ובעיקר החלטת הבג"צ בנושא 979 מעכב אותם, אך את מלאכת השכנוע שקבוצים אלו טעו, אני משאיר לדובי ואלישע.
למרות אזהרות דובי ואלישע ממהלך זה, באותם הקבוצים הראשונים שביצעו אותו בפועל ובשיוך ישיר לכל חבר, אזהרותיהם, עדיין, לא התממשו.
כי זאת לדעת: שיוך חוזי, כפי שמטיפים לנו דובי ואלישע, על כל יתרונותיו, אינו מוכר, בשלב זה, ע"י מדינת ישראל ולא ע"י המערכת הבנקאית. בכך הוא מעמיס על בנים הרוצים לבנות את ביתם אצלנו ואין לקיבוצם האמצעים לבנות להם מגורים, עומס ריבית רב יותר מכל חבריהם הבוחרים לגור בעיר ומידה לא קטנה של חוסר ודאות לגבי מעמד רכושם העיקרי.
אפשר להוסיף לרשימה זו שורות רבות, אולם ההיצמדות לחוזה החכירה הנוכחי וכל מה שמתלווה אליו מטעם ממ"י, מעלה בזיכרוני את הכתוב בתורתנו, בה עוסקים, לא בהערכה רבה, לנושא עבד נרצע האומר: "אהבתי את אדוני..."
אם ניתן לתמצת את עמדת תנועות ההתיישבות בכמה סיסמאות, אלו יהיו מן הסוג:
נדרש שינוי כוון, אי אפשר להמשיך ככה, אפשר וצריך אחרת.
ביקורתו של אלישע שפירא וחברים נוספים על ההצדקה והתועלת האפשרית מיוזמתנו להקמה, הפעלה וציפייה להישגים באמצעות הוועדות עליהן החליטה הממשלה בישיבתה בדגניה, נשענת על הערכת מצב סבירה וראויה, אך לעומתה, גם להערכה יותר אופטימית יש סבירות והנחות עבודה ראויות. לכנות הערכה זו כחוסר אחריות, עשוי להתברר כהערכה מוטעית.
ולסיום אומר, כי לקטטות המילוליות בינינו, יש שורשים ובסיסים ערכיים ועקרוניים יותר, אשר לצערי, רבים מאתנו, לא התפנו עדיין לדון עליהם. הדבקת התוויות וייחוס הכוונות תוך הבעת חוסר אמון במערכת ההנהגה הקיבוצית אשר בדיוניה נוכח נציגכם, בוודאי שאינה מקילה על קיום דיון כזה.
בארי הולצמן, יו"ר עמותת אדמתי
