ב 1.7 אמורה רשות המים להודיע על כוונתה לייקר את המים לחקלאים בשקל למ"ק במטרה לכאורה להוזיל את המים לצרכנים ביתיים. לטענת רשות המים, המים שצורכים החקלאים מסובסדים בסכום שנתי של כ- 556 מיליון שקל ע"י צרכי המים הביתיים בעיר.
אלא שמדובר בהטעיה. במשך שנים מפמפמים את האגדה האורבנית הזו לפיה משקי הבית מממנים את החקלאים בכל הנוגע לתשלום חשבון המים. אין שקר גס מזה.
לפי צוות מומחים שבראשו עמד ירום אריאב, מתווה משרדי האוצר והחקלאות שגוי מיסודו, נטול הקשר, שהנחותיו שגויות, ראייתו צרה ויישומו יהיה הרה אסון למשק בכלל ולחקלאות ולחקלאים בפרט.
כמויות המים שהחקלאות הישראלית צרכה על כל סוגי המים שפירים מושבים מליחים הכמות בשנת 2019 היה 1,235 מיליוני מ"ק, אלא שבעקבות העליה בשימוש חוזר במים המושבים כיום, צורכת החקלאות הישראלית פחות משליש מהכמות.
על פי דוח אריאב, החקלאים מכסים את מלוא עלויות המים. הצעת רשות המים מתעלמת מחלקה החשוב של החקלאות שהמירה שימוש בכ- 400 מליון מ"ק קוב מים שפירים, במי קולחין (שיא עולמי בפני עצמו). המים השפירים הופנו לצריכה ביתית ובכך חסכו הקמת מפעלי התפלה יקרים.
המתווה גם מתעלם מעקרון בסיסי ש"המזהם משלם". על פי עקרון זה עלות הטיפול בשפכים עד לרמה שלישונית צריכה ליפול על המגזר הביתי שגורם לזיהום ועל פי חישוב זה מחיר מי השפד"ן למשל צריך לרדת לרמה של כ- 1 ₪ לקוב.
ונזכיר. חלק ניכר מהמים השפירים מגיע מהתפלה שלמרות שמחירה ירד עם השנים, המחיר לצרכן לא ירד בהתאמה.
החקלאות לא זקוקה למים ברמה של מי שתיה אבל היא משלמת את המחיר המלא ויותר מכך שכן על מי ההתפלה יש להוסיף מינרלים שאותם מייבאים מחו"ל כאשר בשנים האחרונות עלויות השינוע זינקו במאות אחוזים.
רשות המים גם שוכחת להזכיר שהמדינה התחייבה לקנות את כל המים שמייצרים מפעלי ההתפלה למרות שבתקופות מסוימות בשנה יש עודפים. אלמלא החקלאות היתה נאלצת המדינה להזרים את עודפי ההתפלה בחזרה לים. בנוסף, אלמלא החקלאות הישראלית היתה צורכת את כמות המים המושבים, המדינה היתה צריכה להשקיע בכל קוב בין 35-50 אג' מעבר למחיר הקולחין דהיום כדי להזרימם לים.
מאז תחילת מפעל ההתיישבות, התייעלה החקלאות הישראלית באינספור דרכים והיא המובילה בעולם לתפוקה לדונם. החקלאים הם אנשים רציניים ובוחרים בפקידה את הגידולים שיתנו את התשואה הגבוה ביותר ולכן אין חשש לבזבוז מים על ידם, אלא שיש גבול להתייעלות. בשנים האחרונות סובלים החקלאים הישראלים מלקיחת קרקעות בהיקף נרחב. המחסור בקרקע מקשה על הקמת מכוני טיהור ואיגום וקבלת אישורים עבורם וכך החקלאות הישראלית לא מסוגלת לספוג את כמויות מי הקולחין.
במידה שיתקבל המתווה שמוצע על ידי רשות המים והאוצר אפשר לסגור את החקלאות הישראלית כי הרבה מאד גידולים לא יוכלו לעמוד במחירי המים המופקעים.
דוח אריאב קובע באופן חד משמעי כי ייקור תעריפי המים מעבר לעלותם המלאה והריאלית בשיעור המוצע יביא להשלכות שליליות על כלל המשק ובהן פגיעה משמעותית בתוצר פגיעה בביטחון אספקת המזון מתוצרת מקומית, צמצום משמעותי בשטחים מעובדים, מעבר לגידולים לא מיטביים מנקודת ראות המשק ולבסוף היווצרות בעיות סביבתיות עקב צמצום בקליטה ושימוש במי קולחין.
הפוך גוטה, הפוך: צריך להוריד את המחיר ל 1 שקל לקוב מים
אם רוצים להוריד את יוקר המחיה צריך לאפשר לחקלאות הישראלית להתחרות בעולם. מאז 2006 לחקלאות הישראלית אין תכנית ארוכת טווח שתבטיח את יציבותה. כל עוד המים הם משק כספים סגור אין ולא תהיה תקומה לחקלאות הישראלית.
לסיום חשוב לדעת שבישראל כבר אין מצוקת מים, אז במקום לשחק במספרים אולי ממשלת ישראל צריכה פשוט לומר את האמת: "אנחנו חיים בעידן הפלוטוקרטיה. העולם שייך לרשתות השיווק ובעולם הזה אין מקום לחקלאות ישראלית".
עו"ד דודו קוכמן, מזכ"ל תנועת כפרי האיחוד החקלאי
ירון סולומון, מנהל המחלקה להתיישבות וראש אגף המשק בתנועת כפרי האיחוד החקלאי
לכתבה בכלכליסט : https://www.calcalist.co.il/local_news/article/sybvpfhm9
