מידע בנושא דהקואופרטיביזציה

קואופרטיבים ראשוניים לאשראי ולחיסכון הוקמו באמצע המאה ה - 19, בעיקר בגרמניה. שני אנשים נחשבים כאבות התנועה הקואופרטיבית לאשראי, והם הרמן שולצה-דליצ'ה, אבי הקואופרטיב לאשראי בשביל בעלי-המלאכה הקטנים ומעמדות הביניים העירוניים, ופרידריך רייפאייזן, אבי הקואופרטיב לאשראי באזורי הכפר. לואיג'י לוצאטי הקים באיטליה קואופרטיבים לאשראי, שמיזגו אתרעיונות שני קודמיו.

הקואופרטיב לאשראי הוא, אחרי הקואופרטיב הצרכני, הנפוץ ביותר בעולם כיום. הוא קיים ברובן הגדול של מדינות העולם, כולל העולם השלישי. הוא נוסד בידי איגודים מקצועיים ובידי ארגונים אחרים, כולל ממשלתיים. הוא קיים באזורי הכפר ובערים. הוא כה נפוץ, מכיון שהוא עונה על צורך דחוף וחשוב ביותר של כה רבים: הצורך לקבל אשראי כספי למטרות שונות.

מחקר זה עוסק בתהליך שבו קואופרטיבים מסיימים את דרכם ועוברים תהליך המכונה בספרות המחקר באנגלית ובצרפתית demutualization, לכנותו ובעבודה זו מכונה 'דה-קואופרטיביזציה'. התהליך התרחש בקואופרטיבים רבים ובמדינות רבות, ובהן ישראל, ובמחקר זה נלמדו אירועי הדה-קואופרטיביזציה שעברו שני קואופרטיבים מרכזיים בישראל, 'תנובה' ו'המשביר המרכזי'.

שאלות המחקר המרכזיות הן: 1. מדוע איבדו שני קואופרטיבים מרכזיים את הקואופרטיביות שלהם? 2. מה היה תפקיד החברים בהקמת הקואופרטיב ובקיומו? 3. מהי בעלות החברים בקואופרטיב שלהם?

חיבור לשם קבלת התואר 'דוקטור לפילוסופיה' מאת: צבי גלאור-גולדגרט.
המחלקה לגאוגרפיה וסביבה. הוגש לסנט של אוניברסיטת בר-אילן.