התובעים הם חברי אגודה שיתופית נתיבי הנגב שמאגדת מובילים של תוצרת חקלאית, הנתבעת היא הנהלת האגודה עצמה. לטענת התובעים הנהלת האגודה מקפחת אותם בחלוקת הרווחים משום שאינם בעלי משאיות.
הרקע
עסקינן באוגדה שיתופית שהוקמה במטרה להגדיל את רווחיהם של חבריה מהובלות. האגודה כוללת 20 חברים שמתוכם 14 הם בעלי משאיות והששה הנותרים אינם, כאשר ועד ההנהלה של האגודה מורכב מחמישה חברים בעלי משאיות. רווחי האגודה מגיעים מנכסים בבעלותה אותם היא משכירה וכן מעמלת תיווך שהיא גובה עבור התיווך בין המובילים לבין המשקים החקלאים המבקשים שירותי הובלה. את עמלת התיווך משלמים המובילים לאגודה עפ"י תעריפים שנקבעו מראש, שהם, מוביל שהינו חבר אגודה נדרש לשלם עמלה בשיעור של 7% משווי העסקה, בעוד מוביל שאינו חבר אגודה משלם 11%. כמו כן, כיום תחום תיווך ההובלות באגודה הינו תחום גירעוני, כאשר תחום השכרת הנכסים מכסה על הפסדי התיווך.
התובעים שאינם בעלי משאיות, טוענים כי האגודה מקפחת אותם בחלוקת רווחיה בשל היותם מיעוט באגודה, לטענתם הקיפוח מתבטא בעמלת התיווך הנמוכה של ההובלות אותם נדרשים לשלם החברים המובילים אשר אינה משקפת את עלות התיווך בפועל. כתוצאה מכך, נפגעים החברים שאינם מובילים שכן מחד אינם עוסקים בהובלות ואינם נהנים מהעמלה המוזלת שמציאה האגודה ומאידך רווחי האגודה האחרים הולכים לכיסוי עלויות התיווך הניתן במחיר הפסד לחברי האגודה המובילים.
עוד הוסיפו התובעים כי עפ"י הפסיקה, כאשר מוכחות באופן לכאורי טענת מיעוט לקיומו של קיפוח נטל ההוכחה כי לא מדובר בקיפוח מוטל על הנתבעת.
כמו כן טענו, כי מי שקובע את גובה העמלה הם חברי הנהלה אשר כפי שצוין לעיל הוא מורכב כולו מחברים מובילים. ולפיכך הרי שיש להם אינטרס ישיר לגבות עמלה נמוכה מחברים מובילים באופן העולה כדי ניגוד עניינים.
בשלהי טענותיהם, טענו התובעים כי עפ"י תקנון האגודה מטרת העל של האגודה היא שיפור מצבם הכלכלי של כלל חברי האגודה, על כן אי השוויון בסכום העמלה מהווה פגיעה ישירה במטרותיה.
מנגד טענה האגודה כי במסגרת טענת הקיפוח על ביהמ"ש לבחון האם נפגעו ציפיות לגיטימיות של חברי האגודה. לטענתם הציפיה הלגיטימית מתבססת על ס' 4 לפקודת האגודות השיתופיות המורה על עקרונות השיתוף כאשר הדגש הוא על הקשר האישי ולא הקשר הרכושי, זאת בניגוד לטענת התובעים הטוענים כי מטרת האגודה הוא להשיא את רווחי חבריה.
למעלה מכך, טענה האגודה כי תקנון האגודה אינו מורה על חלוקת רווחים. כמו כן, גם נכסי האגודה המושכרים אינם נועדו במטרה להשיא רווחים אלא לדאוג למתן שירותים לחברי האגודה, כראיה לכך הראתה האגודה את תחנת הדלק שכיום מופעלת ע"י מפעיל חיצוני אך מטרתה נשארה לספק דלק למובילים באגודה.
לחלופין טוענת האגודה, כי גם במקרה וביהמ"ש יקבל את הטענה כי היא אינה מחלקת את רווחיה באופן שווה הרי אין זה קיפוח, משום שניתן לחלק את רווחי האגודה ביחס להשתתפות החברים בעסקיה, ואין הדבר עולה לכדי קיפוח.
דיון והכרעה
בפתח דבריו מבהיר ביהמ"ש את המסגרת הנורמטיבית במקרה הנידון, דוקטרינת הקיפוח אומצה מדיני החברות לדיני האגודות השיתופיות, ברם, יש לזכור כי דיני אגודות שיתופיות שונות באופיין מדיני חברות ויש לדון בדוקטרינה זו בזהירות, ובהתאם לנסיבות העניין לאור עקרונות האגודות השיתופיות.
ביהמ"ש מגדיר כי קיפוח המיעוט הוא חלוקה בלתי הוגנת של משאבי התאגיד וחלוקה לא שוויונית ברווחיו, תוך פגיעה בציפיות הלגיטימיות של המיעוט. ביהמ"ש מקבל את עמדת התובעים כי מרגע שהוכיחו כי קיים קיפוח לכאורי נטל ההוכחה מועבר לנתבעת.
ביהמ"ש קובע כי האגודה לא הוכיחה שקבעה את גובה עמלת התיווך המופחתת, תוך שקילת שיקולים עניינים והוגנים. משכך, האגודה לא עמדה בנטל להוכיח כי אינה מקפחת את המיעוט. ביהמ"ש מוסיף לקבוע, כי האגודה פגעה בציפיות הלגיטימיות של התובעים שחלוקת הרווחים תעשה בצורה שווה בין החברים.
כמו כן קבע ביהמ"ש, כי תקנון האגודה אינו מחייב את חבריו להיות מובילים. בכך דוחה ביהמ"ש את טענת האגודה כי מטרתה העיקרית היא להקל על המובילים ומקבל את טענת התובעים כי מטרת האגודה היא להשיא את רווחיה. הוא מסביר כי גם אם פעולת ההובלה הפכה להיות מטרה חשובה באגודה במשך השנים עדיין אינה עולה על המטרה העיקרית שהיא המטרה הכלכלית.
לעניין חלוקת הרווחים קובע ביהמ"ש, כי בתקנון נקבע כי האגודה חייבת להעביר רבע מכלל רווחיה לקרן שמורה, מכאן שהאגודה רשאית לחלק את שלושת הרבעים האחרים של רווחיה לחבריה תחפוץ בכך ובלבד שאם תחליט לחלקם עליה לעשות זו באופן שוויוני שאינו מפלה חברים.
לעניין גביית הכספים עבור השירותים, קבע ביהמ"ש כי האגודה אינה מחויבת לגבות כספים עבור השירותים הכלליים שהיא מספקת כגון שירותי משרד, לעומת זאת על האגודה לגבות סכומי כסף מלאים עבור עלות השירותים אותם היא מעניקה באופן פרטני לחברים.
סיכום
ביהמ"ש פוסק כי יש להשיב את גובה עמלת התיווך לחברי האגודה לגובהה המקורי (כפי שהיה בטרם החלטת הוועד להורידה) העומד על 10%. כמו כן, התיר ביהמ"ש לאגודה לשנות את מחירי העמלות בתנאי שהדבר יעשה תוך חישוב שקוף של העלויות המעיד כי העמלה שמשולמת ע"י החברים המובילים מכסה את עלויות התיווך.
לאור האמור, ביהמ"ש מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪.
תא (ב"ש) 19884-11-16 – אברהם אלון נ' נתיבי הנגב – אגודה שיתופית, פס״ד מיום 29/07/19
