שמואל ירושלמי, משורר ופעיל חברתי תושב באר שבע, אומר כי התקשורת והציבור הישראלי מהרו הרבה יותר מדי לשכוח את האסון הסביבתי שקרה בנחל אשלים שבנגב. יום או יומיים הענין היה בכותרות, פורסמו תמונות מזעזעות של בעלי חיים שנפגעו - ואז עברו לעסוק בנושאים אחרים, וזאת מבלי שהתקיים דיון רציני בכל השלכותיו הרחבות של האסון שקרה. במיוחד, כמעט לא דנו בקשר בין האסון הזה לבין הצורה המעוותת בה בנויה הכלכלה הישראלית - כלכלה קפיטליסטית הרסנית וחסרת כל מעצורים.
אזכיר: לפני למעלה מחודש (ב-30.06.2017) אירעה דליפת חומצה מסוכנת במפעל רותם-אמפרט השייך לתאגיד כי"ל בבעלות משפחת-עופר. כתוצאה מהדליפה הזאת כמויות אדירות של החומצה זרמו לנחל-אשלים בדרום מדבר-יהודה שנחשב לאתר-טבע מוגן וגרמו למותם של עשרות מיני-החי והצומח (חלקם המשמעותי ייחודי (לפחות בארץ) לנחל-אשלים בלבד.
בעניין הזה ברצוני להדגיש, שתאונות מהסוג הזה קרו גם בעבר - הן בארץ והן בעולם ושדליפת-החומצה ממפעל רותם-אמפרט לנחל-אשלים הנו מאורע מסוג הדברים שתמיד ישנה סכנה שיקרו במפעלים ששייכים לתעשיות כימיות או פטרוכימיות. בסופו של דבר, תאונות מהסוג הזה קרו גם בארצות-הברית, בברית-המועצות לשעבר ובמקומות רבים נוספים. יחד עם זאת, במדינה כמו ישראל, בה התעשייה הכימית שפעם כמעט כולה הייתה שייכת למדינה או לכל מיני גורמים ציבוריים אחרים - הופרט במהלך שנות ה-90 וראשית ה-2000 לגורמים פרטיים, ישנו קשר הדוק ביותר בין ההפרטות לבין כמות כה אדירה של תאונות שגורמות לדליפת חומרים כימיים מסוכנים - דבר שפוגע קשות בסביבה (כולל בבני-אדם). הפרטת מפעלי ים-המלח, רותם-אמפרט, בתי-זיקוק לנפט במפרץ-חיפה (ועוד לפני עשרות שנים של צינור הנפט מאילת לחברת-קצא") והפרטות נוספות של תעשיות כימיות בישראל לגורמים פרטיים יצרה מצב של דאגה לרווחים בלבד מצדן של הנהלות המפעלים המופרטים.
היום, משפחת-עופר ומשפחות נוספות שמחזיקות בשליטה במפעלים כימיים או פטרוכימיים בארץ - בין אלו שהופרטו לבין אלו שהיו פרטיים מלכתחילה - כדי להגדיל את רווחיהן מפעילות המפעלים שבבעלותן משתמשות בטכנולוגיות הכי הרסניות ומזהמות רק משום היותן של הטכנולוגיות הללו חסכוניות מבחינת-ההוצאות. היום, המשפחות ששולטות במפעלים הכימיים בישראל דואגות לרווחים ורק לרווחים, אפילו על חשבון שמירת-הטבע במקומות מיוחדים כמו נחל-אשלים וגם על חשבון בריאותם וחייהם של בני-אדם.
האסון הסביבתי שקרה בסוף יוני בנחל-אשלים מעלה שאלה עתיקה-נושנה שלאורך-ההיסטוריה האנושית נשאלה יותר מפעם על-ידי מיליונים ומיליארדים בכל רחבי-העולם: "מה לעשות?" ואכן, מה לעשות במצב כאשר בארץ (ואין בכוונתי, מפאת קוצר-היריעה להיכנס כרגע לפירוט מצבים דומים ברחבי-העולם) כל כמה חודשים מתרחשים איזו דליפת חומר מסוכן או דליפת-נפט כתוצאה מפיצוץ צינור-נפט כלשהו, כשהתוצאה תמיד היא זיהום אוויר ובמקרים רבים (כמו באסון האחרון בנחל-אשלים) הרס טוטלי של החי והצומח הייחודי ופגיעה קשה ביותר במערכות אקולוגיות של אזורי-טבע שלמים?
אומנם, אני יודע שבישראל הניאו-ליברלית של שנת-2017 הרבה אנשים הורגלו להאמין בקפיטליזם ובשוק החופשי ושמפאת זאת לא כולם יסכימו עם מה שאני עומד לומר בשורות הבאות. יחד עם זאת, לדעתי תכיפות כה רבה של אסונות-טבע במפעלים כימיים מופרטים מוכיחה כאלף עדים כי הדרך היחידה, אם לא למנוע לגמרי, אז לפחות להקטין עד למינימום מקסימלי את מספר האסונות נוסח אסון נחל-אשלים, זיהום-האוויר בחיפה והקריות ואסונות סביבתיים נוספים ברחבי-הארץ ומחוצה לה - זה להלאים (ובמקרים הכי דחופים להפקיע בצו ממשלתי מיוחד) את כל המפעלים של התעשיות הכימיות והפטרוכימיות בידי המדינה, לשים אותם תחת פיקוח מלא של מעמד-העובדים ושהמדינה, לאחר שתלאים את המפעלים הללו תתחיל להשקיע במתקנים ובטכנולוגיות הכי מתקדמות לצימצום מקסימלי של זיהום-האוויר והסביבה בידי התעשיות הכימיות.
תעשיות כימיות במדינת-ישראל מהוות אחד הסעיפים העיקריים ביותר של הכנסות והפריחה הכלכלית של המשק הישראלי עוד מימי המנדט הבריטי. לכן, חשוב ביותר לשמור על ענף חשוב זה לכלכלה וחברה בישראל של התעשייה הישראלית, אבל בתנאי, שכל התעשייה הכימית בישראל (לצד חברות גדולות אחרות בענפי-תעשייה נוספים) תולאם ותשרת לא את הרווחים לשם רווחים, אלא אינטרסים אמיתיים של רוב תושבי-המדינה. זאת הדרך האחת והיחידה אם לא למנוע לגמרי, אז לפחות לצמצם עד מינימום מקסימלי את האפשרות להישנותם בעתיד של אסונות סביבתיים דוגמת האסון שקרה בסוף חודש יוני בנחל-אשלים.
